הצצה לעולמו הפנימי של בן ישיבה – אתגרים ומורכבויות
מרואיינים:
הגאון רבי נפתלי קפלן – זקן המשגיחים, מייסד ומשגיח ישיבות 'נתיב הדעת' ו'דעת אהרן'.
הרב אליאב מילר – יושב ראש ארגון 'לב שומע'.
הרב דר. שלמה בלאק – רב בבני ברק ופסיכולוג חרדי המתמחה בציבור החרדי.
שני בחורים – משיבים מנקודת מבטם האישית על האתגרים של בחורי הישיבות כיום.
השאלות המרכזיות
כיצד השתנו האתגרים של בחורי ישיבות עם השנים?
איך ניתן לעורר השראה בבחורים בתוך מסגרת הישיבה?
כיצד אפשר להתמודד מול כל הגירויים, הפיתויים והקשיים שמגיעים מבחוץ?
תמלול הפרק
תמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות
מנחה: ברוכים הבאים לתוכנית ברשות, מדברים הלכה והשקפה. שאלות ותשובות בסוגיות בענייני דיומא. בכל תוכנית נשתדל להשמיע את קולם של רבנים, פוסקי הלכה ואנשי מקצוע בצורת שו"ת, שאלות ותשובות. נשמח לקבל מכם תגובות, שאלות והצעות לנושאים נוספים. כאן רפאל קליינמן ואנחנו מאחלים לכם האזנה מועילה.
מנחה: הנושא שלנו היום הוא מה מטריד את תלמידי הישיבות בימינו ואיך אפשר לעורר בהם השראה. לאחרונה עסקנו בנושא מהם האתגרים איתם מתמודדים תלמידי הישיבות כיום, וזכינו לתגובות רבות ומעודדות לצד בקשות רבות להמשיך ולהעמיק בנושא. הפרק שלפניכם הוא המשך ישיר לאותה שיחה. בעקבות המשוב שקיבלנו, אנו מקווים בעזרת השם לעסוק בעתיד גם בהיבטים נוספים הקשורים לנושא החשוב הזה. בפרק זה נדון בין השאר בשאלות הבאות: כיצד השתנו האתגרים של בחורי הישיבות במהלך השנים? כיצד ניתן לעורר השראה ולחזק את המוטיבציה של בחורים בתוך מסגרת הישיבה? וכיצד אפשר להתמודד עם הגירויים, הפיתויים והאתגרים המגיעים מן העולם שמחוץ לישיבה?
מנחה: בהזדמנות זאת אנחנו רוצים להודות למאזינים שצלצלו והודו על התוכניות שלנו, על הנושאים החדשים, על הבקשות שלהם לגבי עוד נושאים שהיו רוצים לשמוע. אנחנו מאוד שמחים לקבל את המשוב, את הפידבק הזה. חשוב מאוד, נותן לנו הרבה כוח, ובעזרת השם שיהיה סייעתא דשמיא שנזכה להמשיך עם עוד נושאים מעניינים, מרתקים, שיביאו לתועלת הציבור. תודה רבה לכם.
מנחה: האורחים שלנו היום הם: הגאון רב נפתלי קפלן, זקן המשגיחים ומייסד ומשגיח ישיבות נתיב הדעת ודעת אהרון. הרב אליאב מילר, יושב ראש הארגון לב שומע. הרב שלמה בלאק, שהוא מוכר וידוע בציבור החרדי והוא בקיא בתחום סוגיות נפש האדם. יהיו איתנו גם מספר בחורים. וכעת ניגש לאורחים שלנו.
מנחה: היום נמצא איתנו הגאון הרב נפתלי קפלן, שהוא המייסד והמשגיח של ישיבת נתיב הדעת ברמות בירושלים. שלום לכבוד הרב. רצינו לשאול את הרב בנושא האתגרים שעומדים בחורי הישיבות, מהם ההבדלים והאתגרים שהרב מזהה היום אצל בחורי הישיבות בישראל?
הגאון רבי נפתלי קפלן: קשה לי לענות על השאלה הזאת, מפני שלמעשה יש סוגים שונים של ישיבות, סוגים שונים של מפלגות, סוגים שונים של מקומות שהאנשים, ההורים הגיעו משם, מאירופה, מדרום אפריקה, מאנגליה, מארצות הברית, ואלה שהם נולדו וגדלו בארץ. אז ממילא כל אחד יש הדרך שלו. באופן כללי, בחורים בישיבה היום בדרך כלל גדלו בבתים שמהתחלת היום הראשון שנולדו, ההורים חשבו רק דבר אחד: אנחנו מקווים שהבן שלי יהיה תלמיד חכם, בן תורה, יגדל, יהיה ראש ישיבה, או יהיה נשיא, נשיא, יהיה מגיד שיעור, יהיה משגיח. בכל אופן שיהיה נמצא בתוך עולמה של תורה.
הגאון רבי נפתלי קפלן: וזה גורם שמצד אחד יש עניין של אדם גדל במקום שהעיקר זה לימוד התורה, העיקר זה להיות חי בעולם שכולו תורה, מעריכים תורה, רוצים תורה, מגדלים תורה, מכבדים תורה. מצד אחד. מצד השני, העולם יודעים שסוף כל סוף לא כל אחד יהיה אותו אדם שיהיה במעלה רמה גבוהה מאוד. יהיה משהו שקוראים לזה הסטנדרטי, אנשים סטנדרטים. זה גם כן, המציאות הזה של אנשים סטנדרטים נכנס במידה מסוימת גם בעולם התורה. אני אומר במידה מסוימת, מפני שזה לא כל כך מציאותי בעולמות התורה כמו במקומות אחרות שאין להם את הרמה הרוחנית של תורה. ברוך השם בעולם התורה יש הרגש שבחור שנכנס, ונכנס היום בחדר, אחר כך בישיבה קטנה, אחר כך בישיבה גדולה, אז מדובר על שנים העיקריים של החינוך, הגידול של הבחור.
הגאון רבי נפתלי קפלן: וממילא כל ישיבה, כל ראש ישיבה רוצה מאוד כמה שאפשר לגדל את התלמידים שלו שיהיו קשורים לתורה. אז משתדלים שזה לא יהיה סטנדרטי, לא יהיה שכך כולם עושים, אלא ישתדלו כמה שאפשר שבחורים יגדלו, יצליחו, כל אחד יפתח את הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן לו. לא כל פעם מצליחים כמובן. בכל מקום שיש הרבה הרבה אנשים ויש הרבה הרבה דברים שלא כל כך קלים להשיג, אז לא מצליחים עם כולם. אבל למעשה בדרך כלל יש הצלחה שיש רוב גדול מהם שאחרי שמתחתנים נשארים בעולם התורה, נכנסים לכוללים.
הגאון רבי נפתלי קפלן: אומרים, אני לא יודע אם זה אמת, אבל כך אומרים, שבחורה שהתארסה עם איזה בחור והבחור לא מתכונן לשבת אחרי החתונה וללמוד בכולל, שהבחורה מתביישת לבוא לבית יעקב למחר. היא צריכה, ישאלו אותו ומה החתן יעשה? היא לא יכולה להגיד לא ישב וילמד. אז מתביישת לבוא. אני לא יודע אם אני יודע אם זה מציאות אמיתי, אבל בטח יש בדיחה כזה. וזה מראה על הרמה הגבוהה שעולם התורה הצליחו ברוך השם להשיג במידה מסוימת. כמובן יש הרבה הרבה חילוקים בישיבות. יש ישיבות שבחור סטנדרטי אפילו לומד תשע עשר שעות ביום. יש ישיבות שבחור סטנדרטי לומד שבע שמונה שעות ביום. יש חילוקים. יש ישיבות של בעלי תשובה. יש ישיבות שלא בעלי תשובה, אבל לא באים מבתים שתורה זה העיקר. אז אצלם ללמוד חלק מהיום, הרבה פעמים
הגאון רבי נפתלי קפלן: שגם כן מספיק. ויש גם כן אנשים, בחורים, זאת אומרת שלא יכולים ללמוד כל היום. זה לא דבר כל כך פשוט כמו ללמוד דברים שיש איזה יצר הרע, ויש איזה אתגר צדדי שמביא את הבחור שרוצה ללמוד. יש הרבה דברים שזה קשה. הרבה פעמים זה קשה לבחור ללמוד, מפני שבדרך כלל בישיבות יש אתגר להיות מהחשובים, להיות מהלמדנים, להיות מאלה שבסופו של דבר יגדלו ויעלו ושישבו כרבנים חשובים, ראשי ישיבות, מחברי ספרים וכולי. לא כל אחד יכול לעשות את זה. אז בגלל זה יש גם כן ישיבות שהרמה יותר נמוכה, הדרישה יותר נמוכה, אבל לא בגלל זה הם לא בני תורה. אבל למעשה, הם יחשבו שלומדים חצי היום ועובדים חצי היום, או יותר או פחות. כמעט אין בחור שנמצא בישיבה שלא ירצה להמשיך ללמוד אחרי החתונה.
הגאון רבי נפתלי קפלן: אגיד לכם דבר ששמעתי, סיפור ששמעתי, ואני חושב שזה מתאר מאוד טוב את ההצלחה של תורה. היה אדם אחד שפעם היה בישיבה גדולה, לא משנה את השם, ישיבה גדולה, הרבה הרבה בחורים, חשובה. והיה שם מסיבת חתן תורה. והבחורים היו רוקדים בבית הכנסת ושרים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". האדם הזה פנה לאחד מהבחורים ואמר, "זה לא נכון, למה הם שרים את זה? לא רואים עליהם שטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". אז הבחור ענה לו, "אני מוכן להתערב איתך, אני מחייב את עצמי מאה אלף דולר, ואתה תתחייב את עצמך דולר אחד. מה? תמצא לי בחור אחד מכל אלה שאתה רואה, ושאתה צודק, יש כאלה שלא יהיה ככה טוב לי תורת פיך. תציע לו שידוך, והאבא של הבחורה ישים בבנק בחשבון הפתוח של הבחור חמישה מיליון דולר, בתנאי אחד: שלא ילמד מילה אחרי החתונה, ולא יחזיק תורה. לא תמצא בחור אחד פה שיסכים לזה". למה? "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". אה, הוא לא יכול לקיים את זה, כולנו עושים עבירות, כולנו לא ברמה של האר"י ז"ל, רב חיים ויטאל, משה רבנו, נביאים, אפילו הגדולים יותר מאוחרים. כולנו עושים עבירות, כולנו לא מצליחים. אבל ההשקפה היא, אפילו בשביל חמישה מיליון דולר, לא ללמוד בכלל, לא תמצא בחור אחד כזה. אני חושב שזה מראה מאוד כמה תורה ברוך השם הצליחה בעולם התורה, בעולם הישיבות, שברוך השם כל ישיבה ברמה שלו, בהצלחה שלו, אבל כולם ברוך השם הם מוציאים בני תורה, אנשים שמעריכים תורה, החלום שלהם שהבן שלי יהיה בן תורה, הבת שלי תזכה לבן תורה להיות חתן, והם מעריכים את זה ורוצים את זה ומתפללים על זה. וברוך השם, לא אלמן ישראל, זה בעצם נמצא בכל מקום שבארץ ישראל, איפה שיש רק שכונה או קבוצה של בני תורה, שזה כל מה שעושים. כמעט אין מקום שלא תמצא איפה שיש קבוצה של בחורים שלמדו והתחתנו, שאין להם ישיבות, חדרים, כוללים, לומדים בלילה. יש מקומות שמתחילים ללמוד משלוש בבוקר עד שתים עשרה בלילה. הכל ברוך השם, עולם התורה הצליח מאוד.
הגאון רבי נפתלי קפלן: מה תגיד, שיש קצת בחורים, או אפילו הרבה בחורים, שלא מגיעים לרמה הדרוש? זה ככה בכל מקום בעולם, בכל דבר שבעולם. יש סטנדרטים, לא כל העולם הם סטנדרטיים. מי שמסתכל בספרים רואה שהקדוש ברוך הוא ברא סוגים שונים של אנשים. לחלק הוא נתן את הכוח הזה, ולחלק הוא נתן כוח אחר. אבל ברוך השם, לא אלמן ישראל, אנו יכולים להיות מתגאים בהצלחה של הישיבות.
מנחה: הרב, רצינו לשאול, הרב ציין את ההבדלים, וגם הזכיר את העניין של תורת "טוב לי תורת פיך", כמו המעשה שהיה בגמרא עם רבי עקיבא והבקעה של המטבעות.
הגאון רבי נפתלי קפלן: לא הבנתי את השאלה.
מנחה: לא, זה לא שאלה. אני אומר, הרב דיבר על ההבדלים, אבל אם נסתכל, האם יש בכל זאת הבדלים באתגרים, מה שהיה פעם לאתגרים שעומדים בפני בחורי ישיבה היום?
הגאון רבי נפתלי קפלן: יש בדברים מסוימים כן, יש בדברים מסוימים לא. אנו כולנו מבינים שמה שנקרא ירידת הדורות. אף על פי כן, יש בחורים אברכים שיודעים כל התורה כולה. יש הרבה הרבה, אני אומר הרבה, זה לא פשט מיליונים, לא אלפים, אבל יש הרבה הרבה בני תורה שיודעים כל הש"ס, ויודעים את זה על האצבעות, שזה לא היה פעם. אני זוכר שהייתי בחור צעיר, והייתי נמצא בישיבה מסוימת, והישיבה הייתה משתדלת שהבחורים בלילה ילמדו מסכתות הקטנות. ופעם בחור אחד בא לישיבה שלמד קדשים. בעצמו למד קדשים. הישיבה שמעה שהוא נמצא, הלכה לדבר איתו. עכשיו, אגיד לך סיפור שתבין את הנפקא מינה. בישיבה מסוימת היו לומדים מסכת שיש שם עמוד שלם בטהרות, עניינים של טהרות. וראש הישיבה חשב שיגיד שיעור לבחורים היותר צעירים בעניין להסביר את העניינים של טהרות. והוא התחיל להגיד שיעור, ובחור אחד שהיה בגיל שש עשרה שאל אותו קושיא ממשנה בטהרות. ראש הישיבה היה מופתע. המשיך את השיעור. עוד בחור שאל שאלה אחרת ממשנה אחרת בטהרות. כשאני הייתי בחור באותו גיל, לא ידעתי שיש מסכת בטהרות. טהרות? קדשים? זרעים? מי ידע מה זה? אף אחד. עכשיו, מי שלא למד לפחות מועד, נשים ונזיקין, איזה עם הארץ.
הרב נפתלי קפלן: כאמור, זה לא היה פעם. כשאני הייתי בחור, אני מדבר על בחורים בני שבע עשרה שמונה עשרה שלמדו חמש, עשר, חמש עשרה מסכתות. בישיבה שאני נמצא, יש בחור בשיעור ג', זאת אומרת בן תשע עשרה, שיכול להגיד לך חצי ש"ס. כשהייתי בחור, אף אחד לא ידע שיש דבר כזה חצי ש"ס. מצד שני, העולם נהיה יותר מגושם. העולם נהיה יותר מגושם, וזה המציאות.
מנחה: וזה דבר שמשפיע על הלימוד?
הרב נפתלי קפלן: זה משפיע על הלימוד, אבל מצד אחד משפיע, מצד שני כשיש אתגר ויש יצר הרע ועוד דברים, ואף על פי כן מצליח, הוא מצליח יותר. אז יש הצד הזה ויש הצד הזה. הנה מה תראה, עוד פעם, לא אלמן ישראל. יש בעיות? כן. אנשים שואלים אותי, ברוך השם אני נמצא בישיבה טובה מאוד. ראש הישיבה מרוצה מהישיבה שלו? כן. אבל יש לי חמש מאות בעיות. חמש מאות טענות. זה לא ישתנה. עוד פעם, ברוך השם הישיבה מצליחה. אני חושב שכמעט כל ישיבה מצליחה לפי הכולל, הרמה של אותה ישיבה. אני הייתי בכמה ישיבות, וברוך השם יש כזה ויש כזה. זה ממש דבר שלא היה.
מנחה: אז מה באמת נדרש מההנהלה, מהרבנים? מה נדרש מהרבנים ומההנהלה של הישיבה כדי לחנך את הבחורים ל...
הרב נפתלי קפלן: הדבר הראשון, לדעתי הכי חשוב, שבחורים ידעו שראש הישיבה נמצא לעזור לו. פעם אחת, סיפור, אני אספר לכם סיפורים. בא אבא של בחור ושאל על בחור מסוים לגבי שידוך בשביל הבת שלו. אז אמרתי לו, יש הרבה בחורים בישיבה ואני לא מכיר את כולם. את הבחור הזה אני יכול לברר בשבילך, אבל אני לא מכיר אותו באופן אישי. אז האבא אמר, אתה משגיח, אתה לא מכיר באופן אישי, זה סימן שהוא בחור טוב. אמרתי לו, בישיבה שלי זה לא ככה. יש ישיבות שזה ככה, אני לא יודע. בישיבה שלי זה לא ככה. אבל לפני חמישים שנה, ככה היה המצב.
מנחה: שהכירו כל אחד ואחד?
הרב נפתלי קפלן: המצב עכשיו, ברוך השם, אני יכול להגיד על כל הישיבות, אבל הייתי בכמה ישיבות וכולם מבינים, הדבר הראשון שבחורים מבינים טוב ומרגישים, הראש ישיבה והמשגיחים מעוניינים שהוא יעשה שטייגן. זה הדבר הראשון. שזה יהיה עניין להכיר את הבחורים. פעם ראש ישיבה בא להגיד שיעור כללי וזהו. בא לחדר שלו, לא בא אליו. עכשיו כל ראש ישיבה נמצא בבית מדרש כמעט שלוש, ארבע, חמש שעות ביום, כל ישיבה לפי עניינה. היחס הרבה יותר חזק. יש יותר צוות. הצוות בדרך כלל מעוניינים בבחורים. רוב הישיבות הצוות יש להם חבורות בלילה אצלם, בשבת מזמינים בחורים. יש קשר מאוד חזק. זה הדבר הראשון. הדבר השני, הראש ישיבה של היום זה כבר דור שני של בני תורה. הם רוצים שיהיה מאוד חזק התורה. שפעם זה לא היה. אני אומר לך עוד פעם, לא ידעתי, הייתי בחור בגיל חמש עשרה, שמונה עשרה, לא ידעתי שיש עניינים של טהרות. לא ידעתי. לא שלמדתי, לא ידעתי. ברוך השם, אין דבר כזה. אני אומר לפעמים ועדים, אז בחורים יודעים המון דברים. אני רק רוצה להגיד שתי מילים, מבינים את זה. לומדים ספרים. כמעט כל בית מדרש מלא וגדוש מספרים של ראשי ישיבות שעכשיו זה מאוד זול להדפיס. אז כל ראש ישיבה מדפיס השיעורים שלו. אז על כל מסכת יש ערימה של עשרים ספרים של ראשי ישיבות. זה לא היה פעם. כאן זה דבר פשוט. בחורים מתחתנים. פעם כל אחד שהתחתן בחוגים שלנו היה אברך. עכשיו בחור יתבייש אם הוא לא ישים איזה חבורה שהוא כתב. זה לא היה פעם.
מנחה: אז מה באמת צריך הראש ישיבה או המשגיח לעשות כדי שהבחור ירגיש שרוצים לעזור לו?
הרב נפתלי קפלן: זה א מענטש.
מנחה: מה זה אומר? יש אנשים שלא יודעים מה זה א מענטש.
הרב נפתלי קפלן: אמרתי, שיהיה א מענטש. שיהיה בן אדם.
מנחה: איך נהיים בן אדם?
הרב נפתלי קפלן: אז זה צריך ללכת למשגיחים שהם יגידו. אני אגיד לך, אתה מוכן לשמוע סיפורים?
מנחה: כל מה שיכול לעזור, אנחנו מוכנים לשמוע.
הרב נפתלי קפלן: אגיד לך סיפור. הייתי פעם בישיבה מסוימת, הייתי בהרבה ישיבות. הייתי בישיבה מסוימת, הייתי אני והמשגיח שמה. איזה אבא שאל על איזה בחור. אז המשגיח ענה. אז האבא אמר, אני רוצה לשמוע מרב קפלן גם כן. גם כן מרב קפלן. בסדר. נתן את המספר טלפון, צלצל אליי, שאל אותי על הבחור. היה בחור טוב מאוד ואני עניתי. המשגיח מחכה שהאבא יצלצל אליו ויגיד לו בסדר. לא צלצל. המשגיח צלצל אליו, למה לא צלצלת אליי להגיד לי? אמר לו, אתה אמרת לי לשאול את רב קפלן ושאלתי אותו, אני לא רוצה את השידוך. המשגיח היה נדהם. הוא ידע שאני אוחז מ... מה רב קפלן אמר לך? אמר לי דבר אחד. הוא אמר לי שהוא בן אדם נורמלי. אז אני לא רוצה את הבחור. טיפש! אמרתי לו שהוא בן אדם נורמלי.
מנחה: היום כבר לא מוצאים הרבה נורמלים.
הרב נפתלי קפלן: ראש ישיבה צריך לדעת לתת דוגמה להיות בן תורה וזה להיות נורמלי.
מנחה: הדוגמה האישית.
הרב נפתלי קפלן: דוגמה אישית. הוא מדבר על זה, הוא מדבר על זה, הוא מדבר על זה.
מנחה: אז איך עושים את זה בישיבה שיש מאות בחורים?
הרב נפתלי קפלן: מאוד מאוד קשה. בישיבה שאני נמצא, הנהגנו מתמיד לא לקחת הרבה בחורים. ישיבות אחרות, הם צריכים להיות כל כך מפורסמים, שמקום של תורה, שבחור יש גאווה להיות שמה. אני לומד בפוניבז'. אני לומד בחברון. אני לומד בתפרח. יש שם מאות, מאות...
הרב נפתלי קפלן: בחורים. ישיבה של אלף מקבלים שלוש מאות, ארבע מאות בחורים. מצד אחד, זה גאווה להיכנס למקום כזה. מצד שני, כמעט אי אפשר לעשות... אז הרוח... למעשה, בקהילות יש אברכים, פנים חדשות, חברותות, מטיבי לכת, מבינים, וכולי וכולי וכולי. וכולם לומדים. כמעט אין בחור חשוב שלא לומד, אף על פי שהתחתן. שנתיים, ארבע, שש, שמונה, ויש שלומדים עד... עד זקנה ושיבה. לומדים עם הנכדים שלהם. ברוך השם. אני חוזר עוד פעם, לא אלמן ישראל. בעיות, אלף. אבל התורה מונחת בקרן זווית, בעיות, זה קשה.
מנחה: הרב, אנחנו שמים לב שלאחרונה, בשנים האחרונות, יש בחורים שאחרי החתונה יושבים ולומדים, אבל מגיע זמן שהם רוצים להתחיל ללמוד מקצוע כדי לצאת לעבודה.
הרב נפתלי קפלן: אתה יודע קצת היסטוריה?
מנחה: קצת.
הרב נפתלי קפלן: מתי התחילו הכוללים? חמישים שנה, ארבעים שנה, שישים שנה. מה עשו כלל ישראל אז?
מנחה: בפשטות, עבדו.
הרב נפתלי קפלן: עבדו. כן. למדו, עבדו. גם עכשיו, לא כל אחד מסוגל לשבת ללמוד כל היום. אף על פי כן, משתדלים. אף אחד לא יכול לדעת מה יצא.
מנחה: אבל בחורים לפעמים קשה להם, כי מה יאמרו?
הרב נפתלי קפלן: אז צריכים בשבילם, ברוך השם, ישיבות שנותנים להם את הצ'אנס ללמוד חצי היום ולעשות עוד דברים. או ללמוד דברים יותר קלים, או תנ"ך, או חומש. יש כל סוגי ישיבות עכשיו. בפרט בחוץ לארץ, המון סוגים שונים. אבל רוב רובם בני תורה. אז איך הוא מתחתן? הוא לומד שנה, שנתיים, באיזה שלב, די, משתעמם, יש לו ילד כבר, צריכים קצת יותר כסף. וגם כן, הוא לא יכול ללמוד מהבוקר עד הלילה. לא מסוגל. לא היה אף פעם... חז"ל אומרים שהאבות היו רועי צאן. איפה מצינו? אבל נראה לי שגם שם היה... יש כל כך הלכות ומעשים של... אז היו שם, המשק היה... ככה, זה היה... עבדו. לא היו כוללים. כשאני הייתי ילד, לא היו כוללים. בארצות הברית לא היו כוללים. כשרבי אהרן קוטלר הגיע לארצות הברית ורצה לעשות כולל, הם חשבו שהוא לא... לא נורמלי.
מנחה: שהוא לא נורמלי.
הרב נפתלי קפלן: אגיד לך עוד סיפור. רבי אהרן למד בסלבודקה. אז הם היו חברים. ורבי אהרן הגיע לאמריקה, אז הראש ישיבה שלי כבר היה באמריקה הרבה שנים. אז רבי אהרן בא אליו וביקש ממנו אם הוא יכול לעזור לו לאסוף כסף. אז הוא לקח אותו למישהו מסוים, והשאיר אותם. אז אחר כך רבי אהרן עזב, תודה. ראש הישיבה שאל את האדם הזה, נו, מה אתה אומר עליו? אתה יודע יידיש? גורנישט. אז הוא אמר ככה, הוא עשה רושם מאוד טוב. תגיד לו שאני אתן לו משכורת של שנתיים ללמוד להיות שוחט. במקום לייקווד, היה לנו שוחט. זה היה המצב אז.
מנחה: כן. אנחנו בזמן אחר, בתקופה אחרת.
הרב נפתלי קפלן: אני אומר לך את זה, בחורה מתביישת לבוא לבית ספר שהבעל שלה, החתן, לא ילמד. היא מתביישת. היא צודקת. לא ללמוד שנה, שנתיים? אמרת חמש, שש שנים בישיבה, למה לא להמשיך? אחר כך אתה תראה שלא יכול כל היום, בסדר. יש כוללים חצי יום, יש כוללים ערב, יש כוללים ערב שבת. יש כוללים.
מנחה: אבל הרב יודע שבחור שיגיד בשידוכים שאם הוא רוצה ללמוד אבל אחרי זה אולי הוא יצא לעבוד, אז הוא כבר לא נורמלי.
הרב נפתלי קפלן: לא, הוא נורמלי מאה אחוז. הוא ימצא קצת בחורות, בנות ככה. ולמעשה, בתוך ה... מאוד שראש ישיבה שלו יגיד לו לעשות את זה. ראש ישיבה... רוצה לשמוע עוד סיפור?
מנחה: יש לנו את כל היום.
הרב נפתלי קפלן: רבי חיים ברלין. ראש ישיבת רבי חיים ברלין, רב הוטנר. ראש ישיבה. ושם, באותה תקופה, בחורים מהישיבות היו הולכים ליוניברסיטי בלילה. בא בחור לרב הוטנר ושאל אותו אם הוא ישב ילמד כל היום או ילך ליוניברסיטי. אז רב הוטנר אמר לו שילך ליוניברסיטי. יוניברסיטי זה בסך הכל שתי לילות בשבוע, זה הכל. אז הבחורים שמעו מזה, באו לרב הוטנר ושאלו אותו, למה לא אמרת לו ללמוד כל היום? אמר רב הוטנר, אתה לא הכרת אותו. הוא פיקח שד. ממש, בן אדם פיקח. הכרתי אותו, תלמיד חכם. אז רב הוטנר אמר לו, עדיף לי שישב ביוניברסיטי ויחלום על הישיבה, מאשר ישב בבית מדרש ויחלום על יוניברסיטי. צריכים פיקחות. למי להגיד. רב הוטנר היו לו תלמידים יומם ולילה שישבו ולמדו. הוא היה פיקח. בפרט בארצות הברית באותה תקופה. גם עכשיו, יש בחורים שלא מסוגלים ללמוד כל היום. אז ראש ישיבה פיקח יגיד לו, תלמד בסדר אחד. או תלמד דברים שקלים לו, שלומדים להלכה. או תלמד דברים מסוימים שיותר קל ללמוד, ללמוד תענית, ללמוד סוכה, ללמוד ראש השנה. לא ללמוד נזיקין, נשים ונזיקין. ראש ישיבה ומשגיח צריכים להיות שכל לדעת מה לעשות את זה.
מנחה: הרב מזכיר את הנקודה של סדרי לימוד שונים. אנחנו יודעים שבעולם הישיבות המובילות, עיקר הלימוד זה לימוד גמרא ובעיון. אבל אולי באמת כדאי, לצורך חיים נורמליים...
הרב נפתלי קפלן: רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן. אני לא עכשיו יכול להגיד לכם שיחה. אבל אם תלמד בדרך השם, תראה שמי שלומד בעיון, הוא המטרה של הבריאה. ומי שלא לומד בעיון, איזה אחד בסדר. אבל מי שהוא שקוע, הוא למדן, יודע הפלפולים, וידע למה הקצות והנתיבות חולקים. ולמה הנתיבות לא אומר כקצות, ולמה הקצות אומר בחזרה מתשובה בנתיבות. מי שלא עושה את זה, הוא לא למדן. הוא לא הצליח.
הרב נפתלי קפלן: יש לו קצת, מי שאין לו טבע ללמוד, זה לא איש של רב אהרון קוטלר. חס ושלום, אתה אומר שהקדוש ברוך הוא ירחם עליו, לא ייתן דור כזה לישיבה. מי שלא לומד בעיון, זה נשאר תלמיד חכם.
מנחה: אבל האם אפשר להוסיף בלימוד או לשנות, שילמדו גם כן הלכה, השקפה, נושאים נוספים?
הרב נפתלי קפלן: כל ראשי הישיבות יודעים יותר ממנו. מה לעשות? כל ראשי הישיבות בנו את עצמם על גדולי הדור. מה שגדולי הדור עשו, הם הצליחו. איך הישיבות של קלם, טלז הצליחו? זה ישיבות שלו, שהעיון לא העיקר, לא שייך. דברים אחרים, הקדוש ברוך הוא ילמד משנה ברורה, ילמד חומש ורש"י, וישב קצת רמב"ן בשבת, גם כן יעשה את זה. והוא לא ידע כלום על עצמך. חבל, הלוואי שידע קצת. אבל אי אפשר לעשות את הכל. בכל אופן, בשום אופן, בשום אופן.
מנחה: יישר כוח הרב. שנזכה לשמוע עוד הרבה סיפורים והרבה חידושים מהרב בעזרת השם.
הרב נפתלי קפלן: שיהיה לכם הצלחה. אמן ואמן. תרביצו תורה. אם תצליח בתוכנית הזה, שבחור אחד ילמד יותר טוב, היה כדאי.
מנחה: יהי רצון. כל טוב. יישר כוח, תודה רבה.
מנחה: בתוכנית שלנו, אתגרים של בחורי הישיבות, יש לנו את הזכות לארח את הרב אליאב מילר, שהוא יושב ראש לב שומע. שלום עליכם.
הרב אליאב מילר: שלום וברכה.
מנחה: מה שלום הרב?
הרב אליאב מילר: יופי, תודה רבה, ברוך השם. דברים חשובים אתם עושים.
מנחה: בעזרת השם, אנחנו רוצים לדבר עם הרב על האתגרים של בחורי הישיבות. אבל לא לפני שהרב יספר לנו, יושב ראש לב שומע, לא כולם יודעים מה זה לב שומע. אולי תספר לנו בכמה מילים.
הרב אליאב מילר: אז לב שומע, בעצם המטרה שלו לתת כנפיים לבנים ולבנות, בני הנוער החרדי. לתת כנפיים, הכוונה היא לתת לכל נער ונערה את האפשרות להגיע להיכן שהם אמורים להגיע בייעוד שלהם בעולם, לתת להם את האפשרות גם לעשות את זה. אנחנו תומכים בהם בכל מיני פלטפורמות. הפלטפורמה הידועה של לב שומע זה קו הטלפון של לב שומע, לבנים ולבנות בנפרד, שפועל כל ערב, ומאפשר לבחורי ישיבות ובנות סמינרים לפנות, לשאול, להתייעץ, לחשוב ביחד, בעצם לדבר עם עצמם כשהם יהיו מבוגרים בעוד 30 שנה. ככה אנחנו היינו ככה.
מנחה: ואיך הם יודעים להגיע אליכם?
הרב אליאב מילר: הם יודעים. כולם יודעים מה זה לב שומע, יודעים את המספר טלפון, הוא מתפרסם. מי שרוצה מברר, יודע. כמות מספר הטלפונים שאנחנו מקבלים מסבירה שיש כנראה הרבה ידע על לב שומע, אנשים יודעים. יש לנו עוד כל מיני פלטפורמות שאנחנו עושים בתוך מוסדות הלימוד, כמו תוכנית של אחראים בעולם הישיבות, יחידה בסמינרים. אנחנו עושים עכשיו עוד כנס אחראים ענק לישיבות קטנות, בחורים שעולים מישיבות גדולות לישיבות קטנות. אז ככה, כולם יודעים. אנחנו מוציאים עלונים לעולם הישיבות שמדברים על הנושאים, על הלבטים שאיתם בני הנוער מתמודדים. כך שכולם חשופים. בוא נגיד, יש את ה... זה מספיק.
מנחה: אוקיי. אז אם כבר אנחנו יכולים כבר לגלוש, כי מן הסתם שאתם פוגשים מגוון רחב של סוגים של בחורים ובחורות. כמובן שאנחנו צריכים לדייק שהכל נעשה בשלב הזה ברמה של שיחות טלפון.
הרב אליאב מילר: גם. בעיקר.
מנחה: אז מהשיחות שלכם ומההיכרות של המאפיינים של בחורים ובחורי הישיבות בזמננו, מה לפי דעתכם האתגרים הנפשיים או הרגשיים בערך בגילאים בחורים של בין 14 ל-18?
הרב אליאב מילר: תראו, אנחנו חיים בדור, בכל העולם, לא רק במגזר אצלנו, שיש המון חשיפה, המון ידע, והרבה פחות סבלנות של המבוגרים לתת את הסיוע ואת העזרה או את תשומת הלב למה שבחור צריך, למה שהצרכים שלהם. בסוף כל אדם רוצה לדבר עם מישהו, רוצה לשמוע שמישהו מבין אותו, מרגיש אותו, חש אותו. תראו, עולם הישיבות היום ברוך השם כל כך גדול, גדל כל כך, ולא בכמות הצוות. זאת אומרת, כמות התלמידים, גם בבנים וגם בבנות, גדלו מאוד, ומצד שני כמות הצוות בכלל לא גדלה באותה מידה, בכלל לא. כן עושים השתדלות, אבל לא באותה מידה. ונער רוצה לדבר עם מישהו, אין לו עם מי לדבר. וכל אחד שהוא גדל, במיוחד בגיל ההתבגרות, הוא שואל את עצמו שאלות, לפעמים ממש שאלות בסיס: מי אני? מה אני? האם אני נורמלי? זה שאלה שכל נער כמעט יכול לשאול את עצמו בגיל ההתבגרות. יכול להיות שהתשובה תהיה לו מאוד מהירה, כן, אני נורמלי, לפעמים זה ייקח קצת זמן. אבל אם אנחנו מדברים אפילו על השאלה הבסיסית הזאת, בוא נחשוב על הרבה מאוד שאלות: אז רגע, אז מה אני צריך לעשות? מה התפקיד שלי? מה הייעוד שלי? בכלל להבין שיש דבר כזה ייעוד, זה גם שאלה. להבין שיש דבר כזה. זה כבר שלב שכשבחור שואל את עצמו מה הייעוד שלי, זה טוב, כי הוא כבר שואל והוא כבר שואף למשהו והוא מחפש. אבל להבין שיש דבר כזה.
מנחה: אז הרב אמר, ציין את הנקודה של האתגר של קודם כל שיהיה מישהו שישמע אותי, הצורך בהקשבה, וכמובן ממילא גם המענה המכוון בתהליך לאן.
הרב אליאב מילר: כן. ההקשבה, כשאני רוצה שמישהו יקשיב לי, הכוונה היא שאני רוצה להקשיב גם לעצמי. אני רוצה להבין מי אני, מי הנפש שלי, מי אני. וזה דבר ממש בסיסי שאדם חייב אותו, לדעת מי אני. וכן, זה צורך מאוד מאוד מאוד חשוב שנער צריך אותו בשביל להבין את השלב הזה.
מנחה: מה הייתם חושבים, כשזה הצורך שהוא משמעותי, איפה אתם חושבים שיש מקום לשים את הדגש? בעולם הישיבות הקטנות או בישיבות הגבוהות?
הרב אליאב מילר: גם וגם. גם וגם. גם בקטנות וגם בגדולות, וכל אחד יש לו את המאפיינים שלו. זאת אומרת, בחור נמצא בישיבה קטנה, הוא לפעמים שואל שאלות מסוימות שהוא אמור לשאול בגיל הזה ומתמודד איתם בגיל הזה, ויש בישיבות גדולות. אני חייב לומר אגב, יש לנו, אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן, יש לנו כל מיני מדדים, מה כמות השיחות שיותר מגיעות, לפה, מישיבות קטנות או מישיבות גדולות. ואפילו אותי זה מפתיע כל פעם מחדש, ישיבות גדולות הרבה יותר. אני חשבתי שהרבה יותר ישיבות קטנות. אבל לא, ממש באחוזים, אני לא יכול להגיד עכשיו את המספרים, אבל באמת באחוזים משמעותיים שישיבות גדולות פונים יותר. בחורים יותר מודעים לעצמם, יותר מתחילים להבין שהם צריכים לשאול את עצמם שאלות והם מסתכלים על העתיד, וגם לקראת שידוכים והכל. יש דבר נוסף שאני חושב שהוא מאוד מאפיין את הדור הזה, כנראה שזה תמיד זה היה לפי מה שאנחנו רואים בדברי חז"ל, אבל אני חושב שזה דבר מאוד מאוד חשוב ומאוד משמעותי. הנושא הזה של, יש איזשהו הרגשה לבחורים שאני לא שווה. אני לא שווה כלפי שמיא. זאת אומרת, יש לנו דור נהדר. יש לנו, אנחנו מגדלים אלפי, מאות אלפי בני נוער, שזה פלא והדר.
הרב אליאב מילר: אתה תשאל את עצמך, וואו, אני יושב עם אנשים חילונים שאני בקשר איתם בכל מיני דברים, גם של לב שומע, ואני מספר להם על הנוער שלנו. הרי זה לא יאומן. הבאתי קבוצה של אנשים שבאים לישיבת חברון, ישיבת פוניבז', אתה רואה אלפי בחורים יושבים ולומדים לבד. כמה אנשי צוות יש שמה? עשרה? חמישה עשר? זהו, בזה זה מסתיים. והם כולם יושבים ולומדים, והמצפון שלהם כל כך טהור, כל כך נקי, כל כך שואף להיות טוב, כל כך רוצה לעשות את רצון השם. 99% מהנערים, השאיפה הכי עמוקה שלהם היא לעשות את רצון השם. קודם כל, איזה נוער, איזה יופי, איזה כיף לנו שאנחנו חיים ומגדלים את הילדים שלנו בסביבה כזאת. אבל הדבר הזה בעצמו מהווה אתגר, כי יש כאן אי בהירות. אם אני רוצה כל כך לעשות את רצון השם, באמת אדם לא יכול להגיע לשלמות בגיל כל כך צעיר, והשאיפה היא עצומה, ויש יצר ויש קשיים, וזה לא הולך בדרך שאני רוצה, אז אני מתייאש מאוד מהר, אני לא מגיע. וכאן בחורים מאוד מאוד מחפשים הכוונה. אני מדבר על בחורים כי אני כמובן עוסק יותר עם בחורים, בשביל בנות צריך לדבר, אז שיסלחו לי המאזינות שצריכות אולי לשמוע וצריך לעשות אולי גם עם הרבנית דיסקין ועם עוד רבניות שיש אצלנו בלב שומע בנות. אבל באמת הבחורים רוצים לדעת והם מתייאשים. הנקודה הזו זו נקודה שצריך לשים עליה הרבה מאוד את הלב. גם בחורים עצמם, לדעת שזה נורמלי ויש דרך איך לגדול, וגם ההורים צריכים להיות מודעים לדבר הזה.
מנחה: להורים אנחנו נגיע בהמשך, זה מאוד חלק אחד בסיפור שלנו. אז האתגרים בעצם הם גם ברמה של הצורך בהקשבה, גם בדימוי העצמי, הערך העצמי, בדיוק שלו, בתפיסת העולם איפה אני, מה אני ולאן אני הולך. עכשיו, בהיעדר הפתרונות האלה, הבחור שלנו בעצם סביר להניח שהוא יקלע למשברים. איזה משברים אתם מזהים שאתם דווקא במקום הזה של לב שומע, שהוא נותן מקום של דיסקרטיות לפונה, ואז הוא יכול להרגיש בנוח כדי לשפוך את סגור ליבו, ואז ממילא האם יש מן הסתם מאפיינים שונים, משבר אמוני, משבר נפשי על בסיס לימודי, על בסיס חברתי. מה מהמשברים אתם...
הרב אליאב מילר: כן, זה מקסים, השאלות ממש מקסימות. אני אדבר רגע על הנושא של הדיסקרטיות. קודם כל, באמת זה דיסקרטי. זאת אומרת, אנחנו גם כשאנחנו מקבלים שיחה במערכת, היא לא מזוהה. זאת אומרת, יש איזה מספר של מערכת. אני לא יכול לדעת מי הפונה, מה המספר טלפון שלו, אין לי דרך לחזור אליו. ואני גם אדגיש שלמי שרוצה לפנות, לדעת שבעצם הם פונים, יכולים להגיע תמיד לאותו אדם. זאת אומרת, האנשים שיושבים אצלנו יושבים בימים קבועים. כל יום יש קבוצת אנשים אחרת, היא לא חוזרת על עצמה, כי אנשים צריכים גם, העונים צריכים מרחב נפשי, אז אנחנו לא נותנים לאדם לענות יותר מפעם בשבוע. ותמיד מי שיושב ביום ראשון יושב ביום ראשון, ביום שני ביום שני, אותה קבוצת אנשים. ואתה מתקשר ואתה מגיע למזכיר והוא מפנה אותך, אם דיברת באותו יום, ואז אתה יודע שאתה מדבר עם חיים ולך קוראים מה שאתה בוחר, יוסי, אברהם, והוא יודע, יוסי מדבר איתי ביום זה, ואתה יכול לדבר איתו. יש כאלה שנה, שנתיים, שלוש, מתלווה אליו. ויום אחד אנחנו מקבלים בתיבה הזמנה, גזור שם החתן, גזור שם הכלה, גזור שם ההורים למטה, הכל גזור, אבל מעל זה כתוב "אני מתחתן בזכותכם, תודה". זהו, יש לנו חבילות של הזמנות. זה באמת אין דבר שמרגש ומשמח אותנו יותר מזה. אני אגיד לכם שמה שמשמח אותנו גם שאנחנו לא יודעים מי הם. לפעמים בחור מתקשר בכזה חשש ובכזה מה, אתם בטוח, אתם לא יודעים מי אני. אין לנו כבר את היצר לדעת מי זה, זה באמת לא חשוב לנו. חשוב לנו שהבחור יצליח.
הרב אליאב מילר: נחזור לשאלה. האתגר שיש לבחור, כמו שאמרתי, ועשר שטן מלפנינו ומאחרינו, בחז"ל אנחנו יודעים שהשטן לפעמים אפילו מקבל רשות מהקדוש ברוך הוא להכשיל את האדם, כי הניסיון שלו זה לא לפני אלא אחרי. איך אתה מתמודד עם השבר? ובחור לא יכול להתמודד עם זה לבד, כי הוא באמת מרגיש שבר, הוא מרגיש מאוד לא בסדר. ובאמת שהוא בסדר גמור. אם הוא היה שמח במצבו והיה שמח בדרכו והיה יודע שהוא עושה דברים טובים והיה שקוע בעיקר בהבנה שאני עושה טוב, שאני עושה את רצון השם, השמחה הזאת, הדבקות בהשם, הייתה מרימה אותו למעלה ואז הוא לא היה נופל. וזה תהליך שאדם אמור לעבור עם עצמו בתהליך מסוים של החיים, הוא צריך ללמוד אותו. זה לגבי סוגי משברים רוחניים. אבל יש גם נושאים לימודיים. אני אומר ככה, נושאים אמוניים זה פחות דבר שקיים בציבור. אנחנו לא נפגשים הרבה עם בחור באמת שיש לו שאלה באמונה שהיא מייצרת לו את זה. יש בחור שיש לו שאלה באמונה, אבל היא לא מגיעה מנקודת שאלה באמונה, היא נקודה נפשית קצת לפעמים של איזשהו מחשבה טורדנית או דברים מהסוג כזה. ברוך השם, הנוער אצלנו יודע ומאמין בדרך. רואים שהדרך היא נכונה. בואו, רואים ציבור שלם שעובד את השם ורואים את התהליכים, הניסיים שעם ישראל עבר, רואים את זה מול העיניים. כן, יכולים להיות שאלות באמת, והכוונה נכונה אפילו, זה לא צריך להגיע לאיש מקצוע הרבה פעמים, זה באמת הכוונה נכונה של כונן שאתה מאמין בו, אתה שומע אדם מבוגר, בעל ניסיון, שמכוון אותך, ואתה נשען עליו קצת ואתה מוצא את דרכך ואתה פורח קדימה והכל בסדר.
מנחה: מתוך הדברים האלה, מקוננת בי התחושה שבעצם הצורך שלכם, אולי נקודת הגישור בין הבחור לפתרון הבעיה, זה דווקא להגיע לאותם ראשי ישיבות, אנשי צוות, כדי לספק להם בעצם את הכלים להתמודד עם התופעות האלה. כי למשל, מן הסתם שהדבר העולה מהשטח, שאתם שומעים שבחורים יש להם חסכים, קושי בזהות, קושי בחשיפה של עולמם הרגשי, אז בעצם איך הוא ימצא את הפתרון הזה בתוך מסגרת הישיבתית שלו?
הרב אליאב מילר: קודם כל, זה נכון. ואני חייב לומר שראשי ישיבות גם מנסים ללמוד. אנחנו עושים גם הכשרות לרבנים כסדר. כל מוצאי שבת יש אצלנו קבוצה של משגיחים שבאים, ממש מסודר, ושומעים אנשי מקצוע, והם לומדים אחד מהשני ודנים ביחד אחד עם השני. יש לנו גם אנשי צוות באמת מאוד טובים בעולם הישיבות שרוצים, אבל בסוף הם מוגבלים. יש כל כך הרבה בחורים, וכל אחד צריך כל כך הרבה, באמת, תמיכה, מילה, כל אחד מאיתנו צריך. והם מוגבלים ביכולת שלהם, הם צריכים להכין שיעור, הם צריכים לזה, הם צריכים פה, הם צריכים שם. ואנחנו גם עושים כנס גדול כל שנה, השנה עשינו בבנייני האומה, שבאים למעלה מאלף רבני ישיבות שבאים ללמוד, והם יוצאים צמאים עוד יותר צמאים ממה שהם נכנסו, והם רוצים לדעת ומבקשים ידע. אבל בסוף אנחנו מוגבלים. כן, זה קושי באמת שצריך לדעת איך להתמודד איתו. כמו למשל, האם...
מנחה: האם הנושא של הטכנולוגיה, כמו שאתם כולנו ערים לחשיפה, האינטרנט, כמה הדבר הזה לפי דעתך, ממה שאתה יודע, באמת פוגע בבחור ישיבה?
הרב אליאב מילר: הייתי משתמש במילה מאתגר. למה? כי בסוף, עכשיו ודאי שזה פוגע, כי בסוף בחור נחשף, זה פוגע לו בנפש, זה פוגע לו בנשמה.
מנחה: אנחנו לאו דווקא מדברים על דברים לא צנועים. ההתמכרות למסכים.
הרב אליאב מילר: ההתמכרות, כן, ההתמכרות למסכים, החשיפה לחדשות אפילו, שוב ושוב ושוב. כדורגל, כל מיני דברים. עכשיו, ודאי שזה, אבל אנחנו בגדול ניגשים בגישה שאומרת שהקדוש ברוך הוא, הציבור החרדי נבנה סביב חומות מסוימים בשנות קום המדינה. לא היה ברירה, כי בשביל לבנות ציבור חרדי היה חייב להיבנות חומה שמפרידה, כי לא היה הרבה הבדלים. עד שנוצרו הבדלים מאוד ברורים, זה נוצר על ידי חומה שהחזון איש בנה, והציבור החרדי הסתגר בתוך גטו פנימי משלו. החומות קרסו, הם לא קיימים היום. האם כשאבא רוצה שהבן שלו יאהב אותו, הוא רוצה שהוא יאהב אותו בגלל שהוא לא יודע אפשרויות אחרות, או שהוא יודע שיש אפשרויות אחרות ובכל אופן הבן בחר בי כי הוא אוהב אותי, כי הוא בחר בי? עולם האינטרנט זה לא חלילה איזה פשלה שקרתה בבריאה, חלילה, שוואי, פתאום יש אינטרנט, וואי, הקדוש ברוך הוא שואל את עצמו, אוי, מה אני עושה? זה לא. הקדוש ברוך הוא הוביל את זה למצב כזה שהחומות יקרסו על מנת שאנחנו נבחר בו באהבה, ואנחנו נבחר בו, כי זו הבחירה שלנו, על אף שאנחנו יודעים. תראו, הרבה אנשים בציבור מבחוץ ציפו שכשיקרסו החומות תהיה נהירה החוצה. וזה לא קורה. זה לא קורה כי הנוער שלנו דבוק בהשם, והנוער שלנו אוהב את השם, והנוער שלנו יודע את האמת. וכל אדם עם עצמו צריך לעשות עוד עבודה על מנת לשמור על החומה הפנימית שלו ולבנות אותה מעצמו. וזה הקדוש ברוך הוא רוצה, זה הוא אוהב את הדבר הזה.
מנחה: אבל לפי מה שאנחנו כן שומעים, שבחורים די נופלים במלחמה הזו מול הטכנולוגיה והחומות הללו או הפרצות הללו.
הרב אליאב מילר: אני זוכר כנס שהיה לפני 20 שנה, מרן הרב שטיינמן זכרונו לברכה, כנס של ראשי ישיבות, שומע ראשי ישיבות, ואז היה התחילה של הנפילה של הנושאים האלה של הטכנולוגיה והסרטים וכל מיני דברים גם שהם זה. ואחד ראשי הישיבות ככה אמר בקנאות כזאת, כל באיה לא ישובון. אין, מי שנפל שם, זהו, אי אפשר, צריך לזרוק אותו מהישיבה, גמרנו, כל באיה לא ישובון. והרב שטיינמן ממש לא נתן לומר את זה, בשום אופן, בשום אופן, בשום אופן. כאילו הוא חזה את פני העתיד, שידע שבוא, אתם מדברים היום על שוליים, עוד מעט אתם יודעים מה יקרה? כל בחור יוכל להיחשף שהוא רוצה בשנייה. והוא לא היה מוכן לקבל את זה. יש תיקון, הוא אמר, ישובון וישובון, בוודאי שישובו, בוודאי שיתוקנו, בחור מתקן. עכשיו, נכשלים, נופלים, בחור צריך לשמור על עצמו לא ליפול. שבע יפול צדיק וקם, אנחנו זוכרים, זה תנאי. זה לא שגם יפול ויקום, לא. בשביל להיות צדיק, רבי יצחק הוטנר, שבע יפול צדיק וקם, אז הוא אומר, לפחות שבע פעמים. לפחות שבע פעמים בשביל להיות צדיק צריך ליפול לפחות שבע פעמים. רק צריך להיות וקם. לב שומע עוזר לקום. זה המטרה שלו.
מנחה: מה הכלים שאתם בעצם עוזרים כשבחור פונה, שאולי ניתן פה אולי מבט למאזינים שלנו, מי ביניהם שעוסקים עם בחורים, באיזה כלים אתם משתמשים כדי לתת את הפתרונות הראשוניים, העזרה ראשונה לבחור שנמצא במשבר, אולי בדיכאון, אני לא יודע אם להשתמש במילה הזו, אבל אחרי הכל יש מאפיינים שהם, הוא הולך ונהיה מכונס בתוך עצמו ומרגיש שהוא כבר לא חלק והוא לא שייך, ומשם הדרך כבר היא נורא קרובה לפרישה. מה הכלים שאתם נותנים לבחורים כאלה?
הרב אליאב מילר: האור נמצא בתוך האדם עצמו. הפתרונות תמיד נמצאים בתוך האדם עצמו. אנחנו נשקף לו את התמונה ואנחנו נשאל אותו מה הוא חושב. האם זהו, אז הכל מחוק? האם יש איזושהי תקווה? מה? אני יכול לשאול בחור, תגיד לי, הוא כבר מרגיש שהוא לא ראוי להתפלל. הוא לא ראוי להתפלל, הוא אחרי משהו שהוא חטא, הוא לא ראוי. אני אגיד לו ככה, אוקיי, בסדר. תגיד לי, כשאתה ניגש לתפילה בבוקר ואתה חושב אני לא בסדר, אני חוטא, אני אדם רע, אני זה, איך תהיה התפילה שלך? הוא אומר, כן, על הפנים, אני לא... אני אגיד לו, ואם אתה תחשוב, אני יודע שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי בכל אופן, ואני מוחק את כל מה שהיה כאילו לא היה, ואני עכשיו, אין, אני יודע שהקדוש ברוך הוא אוהב את התפילה שלי ורוצה את התפילה שלי ואני כן בסדר. אני לא אומר לך תעשה את זה, לא, קשה לך, אני מבין. רגע, רגע, אבל אז איך תהיה התפילה? הוא אומר, לא, ברור שאז אני אתפלל. אוקיי, אז תגיד לי עכשיו, מה אתה חושב שהקדוש ברוך הוא מעדיף שתחשוב? אצלו, אצלו. אז אתה מבין? אז היצר הרע שלך הוא לא על החטא שעשית, אלא היצר הרע שלך רוצה עכשיו שתחשוב כך, והוא לא מאפשר לך לחשוב שהקדוש ברוך הוא בכל אופן אוהב אותך, והוא כן רחום וחנון. וזה בדיוק הנקודה. ופה בחור לאט לאט מתחיל למצוא את האור הפנימי שבתוכו, את העולם הפנימי, את האמת. והשבר הזה בונה אותו, כי פעם הבאה שיהיה לו את השבר הזה, הוא כבר ימצא לבד את הדרך, הוא יזכור מה עושים. וכשאדם דבוק בהשם ומאמין שהשם אוהב אותו, השמיים הם הגבול, כאילו.
מנחה: מה אתם אומרים להורים? דיברנו על ההורים שהם בעצם הצלע, השלושה שותפים לאדם. הם יש להם בהחלט פה איזה תפקיד אינטגרלי בכל ה...
הרב אליאב מילר: ההורים, התפקיד שלהם מאוד מאוד חשוב. אני אומר משהו, אולי זה כמה דקות יותר מהרגיל בעניין הזה, אבל מקסימום... יש יהודי בשם הרב פולק, שהוא מוציא אוזניים לברור, ידוע. הוא כתב שהוא בליל שבועות הזמינו אותו לדבר בבית הכנסת, והוא אמר, הרגיש שהוא צריך לדבר משהו חזק, חזק, משהו עוצמתי, הוא לא יודע מה זה. בסוף הוא קם, בסדר, הוא אמר, תקשיבו, ליל שבועות, יש בגמרא, הגמרא אומרת שבברכות, הגמרא אומרת שאם אדם נשאר בבית כנסת מחוץ לעיר ונשאר איתו עוד אדם אחד שמאריך בשמונה עשרה, אז חייבים להישאר איתו, כי פעם הבתי כנסת היו מחוץ לעיר ובשדות והיה ואסור להשאיר אדם בודד שמה. אז אתה צריך להישאר איתו בבית כנסת ולחכות שהוא יגמור את התפילה וללוות אותו לעיר. אז הוא אמר, רבותיי, עכשיו ליל שבועות, אני אומר לכם, חיזוק, זה החיזוק שלנו, אנחנו צריכים להתחזק במצווה הזאת, להישאר עם אנשים. כולם הסתכלו עליו, תגיד לי, היום כל הבתי כנסת בערים, על מה אתה מדבר? איזה מין מצווה משונה מצאת לך לליל שבועות? הוא אמר, רגע, רגע, אני אסביר לכם. היהודי הזה שהוא נשאר בבית כנסת באותו זמן לחכות לחבר שלו, יש לו ספק מה הוא צריך לעשות עכשיו בחיים? אדם הרבה פעמים בחיים שלו נמצא בספק, אני צריך לעשות כך, אני צריך לעשות כך, יש לו כל מיני התלבטויות, מה הקדוש ברוך הוא מצפה ממנו. האדם הזה, יש לו עכשיו ספק מה הוא צריך לעשות בחיים? ברור לו, הוא, הקדוש ברוך הוא מצפה ממנו עכשיו לחכות לאותו יהודי. הוא אומר, אנחנו צריכים להתחזק בחלק הזה, לדעת מה התפקיד שלנו, ואדם כשהוא יודע מה התפקיד שלו, לעשות אותו עד הסוף. אני אומר...
הרב אליאב מילר: לוקח את זה לקטע של ההורים. אני אומר, תראו, להורים יש הרבה פעמים התלבטויות, מה להגיב לילד, איך לומר לו, איך להתמודד איתו. אני אומר, רגע, יש דבר אחד ברור. אתה צריך לאהוב את הילד שלך בכל תנאי. הילד שלך צריך להבין ולהרגיש שאתה אוהב אותו בכל מחיר ובכל תנאי, בלי שום ספקות או צדדים או אם הוא יעשה כך או יעשה כך. זה דבר ראשון, זה ברור. את הדברים הברורים קודם כל נעשה. אחר כך נדון אם הילד שלי כך או כך או כך. אתה אוהב אותו במאה אחוז? אתה קשור איתו, אתה מחובר איתו במאה אחוז? הוא מרגיש שאתה אוהב אותו? הוא יודע שאתה אוהב אותו? אני אומר לכם דבר אחד, לא היה נער, לא היה נער שנחשף לאינטרנט ונחשף לאייפון, כל הדברים האלה, אם היה לו קשר עם ההורים טוב ובריא, הוא לא נפל. אייפון, אינטרנט, לא מפיל בחור שמחובר עם ההורים שלו בקשר אהבה אמיתי. לא נופל. לא נופל. כי זה בריחה. זה בריחה, זה לחפש אהבה במקום אחר, אם יש לו אהבה בבית. לכן אני אומר, קודם כל ההורים, תאהבו אותו בלי תנאי, תאהבו את הילדים שלכם עד הסוף, והילד צריך לדעת את זה. תדברו איתו על זה, תגידו לו על זה, לבן, לבת, לכולם. תתנו להם להרגיש שאתה מחבק אותו, אתה אוהב אותו, תבוא אליו לישיבה, תלווה אותו. זה התפקיד שלך כאבא. לפעמים אבא מסתפק, אומר לי, תשמע, אני בכולל, אני לא יכול ללכת ללמוד איתו עכשיו. לך תקנה לו פלאפל, תקנה לו, תקנה לו משהו בישיבה. תשמע, אתה יודע מה, הזמן שלי, אתה יודע... סליחה, מי אמר לך שהתפקיד שלך עכשיו ללכת לכולל? אולי התפקיד שלך לנסוע לאוטובוס עכשיו לחיפה ולשבת עם הבן שלך ולדבר איתו בישיבה? זה, זה, ויכול להיות ששמה מתקיים אצלך אותו הלל שאתה לומד, שאתה מחכה במעריב לאותו אחד. זאת אומרת, אדם צריך לבדוק עם עצמו איפה, איפה נקודת המחויבות שלו כלפי הבן שלו, בעולם, בבנייה. הקדוש ברוך הוא נתן לך ילד, אתה צריך לדאוג שיהיה לו המשך, שיהיה לך זה, זה השלמות.
מנחה: מדהים. טוב, אנחנו אולי איזה משפט מפתח, איזה מתנה להורים, טיפ להורים, למחנכים, מה הייתם מציעים, מסר, גם לראשי ישיבות, גם להורים.
הרב אליאב מילר: אני לא יכול לתת טיפים בוודאי לא לראשי ישיבות ולרבנים, אבל אני יכול לומר מה, מה אני אומר לתלמידים שלי ומה אני אומר לילדים שלי, ומה אני חושב שנער כדאי מאוד שיהיה לו. שיהיה לו חזון. שהוא ישאל את עצמו מה אני אמור לעשות שאני אהיה גדול. אדם שיש לו חזון, הורים שמפתחים לילדים שלהם חזון, אדם שמונח בחזון, משברים, התמודדויות בדרך לא שוברים אותו, כי יש לי מטרה בסוף, ואני יודע לאיפה אני צריך להגיע בסוף. זה נותן לך כוח להתמודד עם כל המשברים. אני חושב, יש, הבאתי, שמעתי אומרים עכשיו, אנחנו במלחמה ופה ושם, שנתניהו ברגע של אותו משבר של השביעי באוקטובר, ישב עם עצמו ואמר לעצמו, תשמע, זה לא יכול להיות עוד פעם. והוא הכניס לעצמו כל כך לראש את התמונה של היום הזה, והוא מבין איפה זה צריך להיות בסוף. ולכן כל המשברים בדרך שתוקפים אותו ואומרים לו והכל והכל, כיוון שיש לו חזון ברור שחמאס לא יכול להיות, אז יש לו המון קשיים, והאמריקאים, והיה לו ביידן, והיה לו פה, והיה לו שם, הוא עמד בזה כי הוא ידע חמאס לא יכול להיות בסוף. לא יכול להיות. בחור, נער, נערה, הורה, שיש לו חזון שקשור אליו, תעשה את החזון שלך לילדים שלך, אבל הוא מפתח לילד שלו הבנה שגם אם החזון הוא לא ברור במאה אחוז, הוא לא חייב, ילד לא חייב שיהיה לו ברור בדיוק מה הוא רוצה לעשות. אבל תשאף, תבין שאתה יכול להגיע רחוק. יש משברים בחיים, יש קשיים בחיים, בסדר, אתה יודע, תתגבר, אתה תגיע, אתה תגיע בסוף ליעד.
מנחה: אבל יש חזון.
הרב אליאב מילר: יש חזון.
מנחה: טוב, אז קודם כל נראה לי שאנחנו נצטרך לחשוב על הפעם הבאה איך בונים חזון. הרב אליאב מילר, יושב ראש לב שומע, אנחנו מודים לך בשם הצוות, בשם ההורים, בשם כל אלה ששומעים.
הרב אליאב מילר: בשמחה רבה. יישר כוח, תודה רבה לכם, תודה רבה. כל טוב.
מנחה: אז אנחנו בסוגיית עולם בחורי הישיבה, עולם הישיבות. ואנחנו יודעים שעולם הישיבות הוא עשיר, מפואר, אבל הוא כולל בתוכו המון המון מצבים רגישים, לפעמים גם לא נעימים ומביכים. ויש הרבה שאלות והרבה תהיות שבחור ישיבה מתמודד בכלל, ואולי בפרט בתקופה שלנו, בדור הזה עכשיו. ויש לנו בעצם את ההזדמנות לפגוש היום את הרב שלמה בלאק, שהוא מוכר וידוע בציבור החרדי, והוא בקיא בתחום סוגיות נפש האדם. וביחד אנחנו ננסה להבין, להכיר מבפנים, מקרוב, מה קורה בעולם של בחור הישיבה. ושלום לך דוקטור בלאק.
הרב דר. שלמה בלאק: שלום רב, שלום רב.
מנחה: טוב לפגוש אותך שוב.
הרב דר. שלמה בלאק: אנחנו תמיד נפגשים ותמיד זה מעניין, מרתק, ואתה יודע מה, בוא ננסה לעשות את זה גם הפעם.
מנחה: בוא נהיה, בוא נהיה בכיף. תראה, מצד אחד בא לי לשאול אותך, בוא תיזכר כשאתה היית בחור ישיבה, אבל אני לא אשאל את זה. אני רוצה ברשותך, בוא נדבר על העולם של בחור ישיבה של היום, כן? מגיעים אליך בחורי ישיבות. מגיעים לייעוץ, לטיפול. בעצם, למה באים אליך? מאיזו סיבה בחור ישיבה מגיע לאיש מקצוע כמוך, שבאמת נותן ברוך השם מענה לצרכים המאוד מאוד אמיתיים שלהם. למה הם באים?
הרב דר. שלמה בלאק: תראה, בחור ישיבה הוא לא חיה אקזוטית שמאוד מאוד שונה מבן אדם אחר. אז פונים בגלל שיש אתגרים שמחפשים כוחות כדי לגלות את הכוחות שלהם, איך להתמודד עם האתגרים שהם פוגשים.
מנחה: רק ברשותך, שלא נבין לא נכון, אנחנו לא מדברים על בחור ישיבה עם בעיות נפשיות או בעיות זה. בחור ישיבה שקשה לו.
הרב דר. שלמה בלאק: כן, כן. כל בן אדם שפונה לפסיכולוג זה כי קשה לו.
מנחה: אבל לא כי יש לו חס ושלום, חס וחלילה איזה בעיה נפשית.
הרב דר. שלמה בלאק: יש כאלה שמגיעים בגלל שיש להם בעיה נפשית, יש כאלה שמגיעים בגלל שיש קושי במשפחה, יש כאלה שנתקלים... אבל אף אחד לא פונה לפסיכולוג כי מאוד מאוד טוב לו. לימד אותי פעם ראש ישיבה אחד של הרבה מאוד תלמידים, שבעיניו העבודה הכי קשה בעולם זה להיות תלמיד ישיבה מצטיין. אני חושב שבחור ישיבה כן יש התמודדויות ייחודיות, ולאו דווקא לאלה שפונים לפסיכולוג, אלא בכלל, כל בחור ישיבה יש לו התמודדויות שהן ייחודיות לסקטור הזה ספציפית.
מנחה: למשל, תן לי דוגמה להתמודדויות.
הרב דר. שלמה בלאק: מעט מאוד קהילות בעולם, בגיל שלוש עשרה הילד כבר פונה מביתו למסגרת שהוא נמצא בה כל היום כולו, ולפעמים אפילו בפנימייה. ולהיות בפנימייה זו עבודה מאוד מאוד קשה, כי אתה פתאום ילד שנמצא בבית, אתה נהיה מבוגר, ומצופה ממך ברוב המסגרות למשמעת עצמית מאוד מאוד גבוהה. אין הרבה מאוד התייחסות לצרכים רגשיים, יש התייחסות לצרכים קוגניטיביים או רוחניים, אבל לא לצרכים רגשיים. ובעצם הבחור ישיבה חוצב את דרכו בכוחות עצמו בעולמו הרגשי, בעולמו החברתי, בעולמו התפקודי, וגם המערכות יחסים שלו עם המשפחה, הוא בעצם מעצב אותם. כמה הוא יתקשר לאימא, כמה הוא לא יתקשר לאימא, מתי הוא יתקשר לאימא, במה הוא יעדכן, במה הוא לא יעדכן. ולפעמים זה מאוד מאוד לבד.
מנחה: רק שאלה, אתה רואה הבדל מן הסתם בין בחור ישיבה, ישיבה קטנה, לשלב הבא, בחור בישיבה גדולה?
הרב דר. שלמה בלאק: יש חבלי לידה בשני המקומות הללו.
הרב דר. שלמה בלאק: בשנים האחרונות באמת יש פחות פנימיות בישיבות קטנות, שזה תופעה שרב מיכל יהודה לפקוביץ זכרונו לברכה מאוד מאוד קידם שלא יהיו פנימיות. אז יש את ההבדלים שבעבר ראינו בישיבה קטנה, יש בישיבה גדולה. יש הרבה בחורים שמתגעגעים מאוד, הרבה מאוד זמן, ואנחנו לא יודעים את זה ולא רואים את זה. הם כבר מבוגרים, בני שבע עשרה, שמונה עשרה, לפעמים אפילו עם זקן, ובלילה הם מרטיבים את הכרית. הם לא ידברו על זה, אין להם עם מי לדבר על זה בעצם. וזה חידוש מסעיר בשבילם לשמוע ולהבין שכנראה שגם החבר חדר שלהם מרטיב את הכרית, כמו גם החבר חדר השלישי או הרביעי, או אם זה פנימייה עם שש מיטות אז שש מיטות, והכריות רטובות, ואנשים בוכים ומתגעגעים. וזה מאוד חשוב לנרמל את זה. לנרמל את זה, מלשון נורמלי, לדעת שזה דבר שקורה.
הרב דר. שלמה בלאק: עכשיו, געגועים זה לא תופעה שקורית רק לבחורי ישיבה חרדים, אבל מכיוון שהם חיים את רוב החיים החברתיים בישיבה, בישיבה גדולה בוודאי, יש אינטראקציה של שיעור שכולם יושבים יחד כקבוצה, כל שאר הזמן זה מחולק כחברותות או כקבוצות בחדר האוכל. ומטבע הדברים כשאתה מכניס מתבגרים לסיטואציות שכאלה, לא מדברים על חולשות. ואז החברה נהיית חברה שהיא קצת קשוחה ומחוספסת, בלי מעורבות מאוד גבוהה. יש משגיח בישיבה, נכון? יש משגיח קטן, יש ראש ישיבה, אבל אין תומך, אין קב"ן להבדיל, אין מישהו שהתפקיד שלו לבוא לבחור ולהגיד לו בוקר טוב, מה שלומך?
מנחה: אני חושב שבאחת החסידויות לאחרונה, אם אני לא טועה בגור, אז כבר הכניסו את העניין של תומכים רגשיים שמלווים בקבוצות קטנות. זאת אומרת, כל חונך כזה הוא אחראי על קומץ של בחורים דווקא לנושא הזה. אבל תדע מה, זה משאיר אותי ברמה של הפתרונות. אתה אומר דבר עצום, הלבד, השאיפות הגדולות האלה, החספוס הזה שדורש מהם, אני רוצה שאולי נגזור מכאן כמה באמת פתרונות ממשיים שנוכל לייעץ כאן במשדר הזה שלנו לדברים האלה בדווקא.
הרב דר. שלמה בלאק: כן, וואו. אז לקפוץ לייעוץ מכאן, אני רק אדגיש קצת את הרעיון הזה של החספוס. אז אני מראה לחבר שלי כמה שאני חזק, ואין מקום לגילויי חולשה. וזה מאוד מאוד קשה, זה הרבה יותר קשה כשקשה לך, אתה צריך להראות שלא קשה לך. והעצה הכי פשוטה שאפשר לתת זה, רוב האנשים שאני מכיר שבחרו להיות משגיחים או ר"מים או ראשי ישיבה, הם לא בחרו בזה בגלל שלא מעניין אותם, הם בחרו בזה כי הם כן רואים בזה שליחות והם רואים בזה דבר חשוב. אבל או שהם לא פנויים מספיק, אין להם מספיק זמן בשביל זה, או שהם לא יודעים איך לגשת לתלמיד ולשאול אותו. ומעודי לא ראיתי, לא זקנתי, אני עדיין נער, אבל מעודי לא ראיתי תלמיד שניגש לייעוץ אצל הרב שלו באופן פרטני אינדיבידואלי ואומר לו קשה לי, והרב שלו, יהיה מי שיהיה הרב, זה יכול להיות אפילו הטבח בישיבה, לא עשה מה שבכוחו כדי לתמוך בתלמיד ולתת לו כוח.
הרב דר. שלמה בלאק: אז לחלק את הייעוץ הזה, הייתי מחלק את זה לשלושה. עם תלמידי ישיבה ששומעים אותי, הייתי אומר לתלמידים, ואני מקווה שאני אזכור את כל השלושה.
מנחה: אנחנו נזכיר לך.
הרב דר. שלמה בלאק: לתלמידים הייתי אומר, תבקשו עזרה. אין ראש ישיבה שיצחק על תלמיד שאומר קשה לי.
מנחה: אוקיי, אני שומע מה שאתה אומר.
הרב דר. שלמה בלאק: או למשגיח או לר"מ, תבקשו עזרה אישית. קשה לך, תדבר. זה אחד. שתיים זה להורים. תחתרו למגע. תשאלו את הילד איך הולך לך, אתה צריך עזרה, אתה לא צריך עזרה. עכשיו, הילד בוא לא נשכח, הוא מתבגר, אז התגובה הראשונית שמתבגר יגיד לנו...
מנחה: נו באמת.
הרב דר. שלמה בלאק: אני צריך עזרה? מה אתה חושב? והדרך לעשות את זה היא לנרמל. והאבא או האמא יספרו, איך אמרת בתחילת הראיון? שלמה, ואני לא אשאל אותך על החוויה שלך, ואני שואל למה לא תשאל? לי היה מאוד מאוד מאוד קשה. וכשהילד שלי יעלה לישיבה בעזרת השם, אני אספר לו שהיה לי מאוד מאוד קשה, ובזה אני אנרמל את המצוקה הזו. ואני אגיד גם לאבא שלך היה קשה, ולכן אני שואל אותך אם קשה לך, כי אני נרמלתי את זה, נתתי לזה במה לדבר על זה. אז זו הדרך לחתור למגע עם הילד, לשאול מה שלומו. במקום לשאול את הר"מ, סליחה, במקום לשאול את הר"מ מה שלום הבן שלי או את המשגיח מה שלום הבן שלי, אתה יכול לשאול את החתן עצמו, מה שלומך?
מנחה: אז באמת כמו שאתה אומר, והנה שכחנו את השלישי.
הרב דר. שלמה בלאק: לא, אמרתי את שלושתם.
מנחה: לא, אחד זה את עצמו ואחד זה זה ושלישי לנרמל.
הרב דר. שלמה בלאק: לא, לנרמל זה הטכניקה של ההורים.
מנחה: אוקיי.
הרב דר. שלמה בלאק: ולר"מ הייתי אומר, הר"מ או לאנשי צוות הייתי אומר, תחתרו למגע עם התלמיד, ולא רק עם התלמיד.
מנחה: אז פה רק ברשותך אני חייב לעצור אותך, כי למה? כי באמת אני רוצה ש... אלה הם אמצעים והדרכים שכאן אני חושב זו הבמה שלנו לפנות הן להורים והן לר"מים, ראשי ישיבות, המשגיחים למיניהם, מה החובה שלכם לעשות מתוך מגמה של להקדים תרופה למכה. למה אני אומר את זה? כי אם אנחנו מבינים את העולם של הבחור, הרי הוא עומד תחת לחצים, ואני רוצה לדבר איתך על הלחצים של האתגרים הלימודיים, הלחץ הלימודי שמפעילים עליו. הוא עומד מול מין קרב שלם שנשלחים אליו חיצים מכל הכיוונים. הוא צריך להוכיח את עצמו ברמה הלימודית, הוא צריך להצליח ברמה האישית שלו, כי הוא עכשיו 'אני גדול, אני לא יכול לגלות חולשה'. הוא לא פנוי בכלל לבוא ולהעיז להגיד 'אני צריך עזרה'. ולכן אני חושב שדווקא המקום שלנו לבוא ולתת לאנשים להבין, רבותיי, אל תחכו שהילד יפנה אליכם, תפנו אתם אל הילד. אל תחכו שהוא ישאל אותך 'אבא, איך היה בישיבה?'. תגיד לו 'ילדי, בני היקר, אתה יודע מה אני עברתי? אתה יודע איזה דברים אני התמודדתי?'. אותו דבר הר"מ והמשגיח. אבל אנחנו יודעים שהמציאות היא לא ככה. אני חוויתי בעצמי, כשאנשים באו אליי להתייעץ, אבא של בחור בן תשע עשרה שאבא שם לב לתופעה, ואמרתי לו 'מה עם לדבר עם המשגיח?'. הוא אומר לי 'רב קליימן, זה לא מקובל'. אמרתי לו 'מה זאת אומרת לא מקובל?'. הוא אומר 'הבן שלי לא יסכים שאני אבוא לדבר עם המשגיח'. אמרתי לו 'כן! גש לדבר, זה הבן שלך, הוא צריך עזרה. ואם לא אתה, אז מי ייגש? הרי הוא לא ייגש'. אז לכן אני חושב שדווקא כל קורא שלנו יבוא מאותם באמת שלושה מוקדים שציינת עכשיו.
הרב דר. שלמה בלאק: עם זאת צריך לזכור, צריך לזכור, כי זה נכון שלהיות בחור ישיבה זה מאוד קשה, וזה מאוד לחוץ מבחינת זמנים ומבחינת הישגים ומבחינת המטלות שיש על בחור ישיבה, וכל זה ביחד עם יראת שמיים ותפילות וקשר לאלוקים ותיבת נח וזה אזור גידול של התלמיד וזה השנים שהוא אמור להשקיע. לא כולם צריכים עזרה. ישנם לא מעט בחורי ישיבה שמצטיינים, הם חיילים מצטיינים בצבא השם והם עושים את העבודה שלהם עם הקושי והאתגר. כשאמרתי שההורים צריכים לחתור ולשאול את הילד, זה לא להגיד לו 'אתה צריך עזרה כי לי היה קשה'. הילד שלנו זה לא אנחנו. אלא להזמין לשיחה. וכשהילד ידע שההורה שלו, כמו שהרב בלוי קורא לזה, הוא שאיל וקשיב, אפשר לבוא לשאול אותי ואני אבוא ואקשיב לך. אבל לא להגיד לו 'אתה צריך עזרה', כי אחרת למה אנחנו עושים את זה? מה, האם יש טעות, יש איזה לאקונה בדרך עולם הישיבות? עולם הישיבות פרח ויפרח הלאה. ישנם כאלה שקשה להם ואין להם למי לפנות, כמו התלמיד ההוא. ובמקרה כזה, כאשר צריך לפנות למשגיח, אנחנו לא נשאל פעמיים. אנחנו נגיד 'אתה הילד שלי ואני הולך לעשות הכל כדי שיהיה לך טוב'. אז מה אם לא מקובל? זה גם לא מקובל להיות יהודי היום בעולם. רוב אוכלוסיית העולם היא מוסלמית ונוצרית או בודהיסטית. אז מה אם זה לא מקובל? וזה לא מקובל להיות בחור ישיבה בארץ ישראל היום. יהיו כאלה שיגידו שזה לא חוקי. אנחנו עושים את מה שצריך, ואם זה הילד שלך, זה מה שאתה תעשה. אבל אנחנו לא נשכח לשאול אותו. כי אם יש משהו שאתה שואל על הקליניקה שאני פוגש, ישנם לא מעט תלמידים בגילאי תשע עשרה, עשרים, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, שאחד המחסומים הכי כבדים שלהם, ואני אומר את זה כאן להורים, זה לגשת להורה ולהגיד לו 'אני נמצא אצל פסיכולוג'. כי אבא שלי יחשוב שהבעיה שלי...
הרב דר. שלמה בלאק: כל כך חמורה, כי אבא שלי לא ידע כמה אני סובל. ויושבים אצלי הורים בקליניקה כשהם באים, ולחלקם כל כך קשה לקבל את הבשורה הזו, והם אומרים 'מה, על זה חרדה? זה לא דבר אמיתי'. ולכן צריך להיות שאיל וקשיב, ולדעת מה הילד שלך מתמודד ומה הוא אומר, ולחתור למגע. ואותו דבר אני אומר לר"מים. אבל ההורים צריכים להפעיל את הר"מים, כי לר"מ יש כל כך הרבה תלמידים, ולמשגיח יש כל כך הרבה תלמידים, שאם אתה לא תזכיר לו את התלמיד הספציפי הזה, ואם לתלמיד הזה, אם לבן שלך בעזרת השם אין בעיה כל כך חמורה, משגיח לא יצטרך להגיע אליו. אז אתה צריך להזכיר לו את זה.
מנחה: עכשיו, גם להורים, אם אנחנו מסתכלים עכשיו בהיבט של ההורים, גם להם יש אתגר. מצד אחד, קודם כל אני בוודאי מסכים איתך שלייצר זמן איכות, מה שנקרא, שאיל וקשיב, בוא לא נחכה לבעיות, ועל זה ודאי אנחנו נדבר. אבל להורים יש איזשהו גם כן אתגר מול הבן שלהם, הבחור ישיבה, שהם רוצים מצד אחד, הם נושפים לו בעורף, 'כן, אנחנו רוצים שתצליח, אנחנו רוצים שתגדל'. אפילו, אתה יודע מה, המשפט הכי קלאסי, 'אנחנו נעשה הכל כדי להביא להצלחה שלך', שבינינו זה אחד המשפטים שהכי יוצרים לחץ אצל התלמיד, ולא מספיק יש לו לחץ הרי מעולם הישיבות. אבל גם הם כהורים מתקשים. יש להם אתגר מצד עצמם, איך באמת להגיע לילד, איך באמת להפעיל אותו.
הרב דר. שלמה בלאק: אני לא יודע אם אפשר להפעיל מישהו.
מנחה: להפעיל הכוונה לגעת בנקודות שיגרמו לו.
הרב דר. שלמה בלאק: אני לא יודע אם אפשר לעשות את זה. אפשר לדבר עם הילד ולשאול אותו. וזה מאתגר. אף אחד לא אמר שזה קל, וזה חלק מההתבגרות. הרי מה זו התבגרות? היו כאלה שיגידו שגיבוש זהות זה, יש תזה של ההורים, יש אנטיתזה של הילד, ואז נוצרת סינתזה ביחד. אז באמת חלק מההתבגרות זה ספרציה, שהילד הופך להיות אינדיבידואל והוא מתבגר, וכהורים אנחנו צריכים לכבד את זה שהוא לא מספר לנו הכל. אבל אם יש לנו צד שקורה משהו חמור לילד, לא לנו, כי יש את החרדה ההורית הטבעית. אם הילד שלנו מתמודד עם משהו, אנחנו נשתדל לעשות את זה ביחד איתו, ולא נגיד 'אנחנו נעשה הכל כדי שתצליח', אבל אנחנו כן נשאל את השאלה הנוקבת עד תהום בעיניי, בגלל שהתשובה שלה לפעמים מפחידה את ההורה: 'מה אתה רוצה מעצמך?'. הרי הוא היה בר מצווה, ואצל רוב הקהילות, מישהו חידש לי שאצל חב"ד לא עושים את זה, אצל רוב הקהילות בגין בר מצווה, אז ההורה עומד על הבימה ואומר 'ברוך שפטרני מעונשו של זה', וזורקים סוכריות. כולם חוגגים את העצמאות של הילד. האם זה מס שפתיים? זה לא מס שפתיים. אז אנחנו שואלים את הילד, 'מה זו הצלחה בשבילך? אנחנו נעשה הכל כדי שתצליח בדרכך. בדרכך'. ואז זה כבר לא מלחיץ.
מנחה: על פי דרכו.
הרב דר. שלמה בלאק: כן, על פי דרכו.
מנחה: אם נדבר על כמה סימפטומים בעולם הישיבות, בחור ישיבה מאחר לתפילה, מגיע באיחור, פתאום לא מחובר. בוא נצטרך להתמודד. מה אתה אומר לאותו ראש ישיבה, לאותו משגיח? אתה רואה את הבחור שלך מאחר, אתה יושב לו על הזנב, אתה דוחה אותו מבית המדרש, אומר לו 'אין לך מה להיכנס לכאן עד שלא תהיה בזמן'?
הרב דר. שלמה בלאק: אני כן אמליץ לשבת עליו, אבל לא על הזנב ולא על הראש, לשבת לו על הלב. תדבר איתו, תשאל אותו 'למה אתה לא קם?'. קורה לא מעט שאנשים פונים לקליניקה, אומרים 'קשה לי לקום בבוקר'. ואז אתה מברר איתם, 'אתה רוצה לקום בבוקר?'. 'כן, אני רוצה להיות אדם שקם בבוקר'. 'אוקיי, ואחרי שתהיה אדם שקם בבוקר, במה יעסוק היום שלך?'. שם אתה כבר מתחיל להיתקע. 'אני לא באמת רוצה להיות בישיבה, אני לא באמת רוצה ללמוד תורה, אני רוצה לעשות משהו אחר'. נכון? אז כשבחור לא קם בזמן לתפילה, למה הוא כן קם בזמן? זה לא אמירה של המלמדים, 'אם היה לך טיול היית קם'. אוקיי, אז אם היה לי טיול הייתי קם, לא קמתי לתפילה. מה קשה לך בתפילה? מה זה אומר לא מחובר? למה אתה מחובר? למה אתה רוצה להיות מחובר?
מנחה: ולמה שהוא לא יפחד ויגיד את זה לאותו משגיח או לאותו ראש ישיבה עכשיו? שאם הוא ישמע, סתם דוגמה למשל, 'הרב, לא בא לי להתפלל, קשה לי להתפלל, לא, אני לא מרגיש, זה לא עושה לי את זה'. הוא יפחד. למה שהוא יפחד? כי הוא יודע מה תהיה התגובה.
הרב דר. שלמה בלאק: מה תהיה התגובה?
מנחה: 'אז מקומך לא איתנו'.
הרב דר. שלמה בלאק: ולמה זה מפחיד? כי הוא רוצה להיות חלק מתוך המערכת, והוא לא מעז לצאת מהמערכת, ולכן הוא שורד ולכן קשה לו. ולכן הוא בא אליך. אם ככה, אתה כבר הגעת, אבל אני לא הכתובת. הכתובת היא ראש הישיבה, שהוא צריך להיות כמו שאמרנו, לכן אמרתי שזו שאלה נוקבת עד התהום, 'מה זו ההצלחה שלך?'. אז הייתי אומר לראש ישיבה, שהראש ישיבה הרי שאל, נכון? זה הראש ישיבה ששואל. הייתי אומר, תהיה שאיל וקשיב, ולכן זו שאלה נוקבת. תשמע את האמת של התלמיד, תשב לו על הלב, לא על הזנב, לא על הראש, ולא להפעיל. אלא אם כן, ויכול להיות שיהיו אנשים שיגידו לי שזו הדרך חינוך שלהם, שבגיל בר מצווה לעמוד על הבימה ולשקר, ואז אחרי זה אנחנו רוצים להוציא את כולם כמכונה. בסדר, אז זו הדרך שלו, אני לא מבין בזה מספיק.
מנחה: אולי מפה הייתי אומר שמי שצריך להגיע אליך זה לא הבחורים, אלא ראשי הישיבות.
הרב דר. שלמה בלאק: פעמים רבות, ואני חייב להגיד את זה, אפרופו שלא יישמע כאילו יש ביקורת. יש לא מעט ישיבות שמפנות תלמידים לטיפולים, ואני מכיר לפחות רשת גדולה אחת של ישיבות שגם כשהתלמיד בוחר לקחת הפסקה מהדת, הישיבה עדיין ממשיכה לממן לו את הטיפול. כי בסוף אנחנו מדברים על נפשות, ואנחנו כן סוכנים שרוצים להרבות תורה ומצוות בעולם, אבל אנחנו לא רוצים להפעיל אנשים שיעשו את זה. אנחנו רוצים שאנשים יהיה להם טוב, ואז מתוך הטוב שלהם הם יעשו את מה שנכון. אין ספק. וישנם לא מעט ראשי ישיבות ומשגיחים ור"מים שאני נתקל בהם, שזו המוטיבציה האמיתית שלהם, שיהיה טוב לתלמידים שלהם. אבל מטבע הדברים, כמו שאמרנו על ההורים, אני הצגתי את זה על ידי ההורים, אבל זה גם על הרבנים. כשנוצר חיכוך, אז נוצר חספוס, וכשנוצר חספוס אז אנחנו לפעמים שוכחים את המטרות שלנו, ואז השיח הופך להיות שיח עוין. אבל הניסיון שלי, שתלמיד מגיע להוראת רבו ואומר 'קשה לי בישיבה', אז בהתחלה הרב באמת ינסה לעזור לו למצוא את הדף ולמצוא את החיבור. ולא מעט תלמידים שמגיעים למסקנה שצריך לעבוד חלק מהיום, ישנם רבנים שממש עוזרים להם. הוא לא רוצה להיות חלק מהמערכת, הוא רוצה להיות חלק מהמערכת, הוא פוחד שהוא ייפלט. כאן אנחנו נוגעים בשאלה מערכתית הרבה יותר גדולה, האם יש מקום לתלמיד שלא מצליח ללמוד או שלא רוצה ללמוד, להרגיש טוב עם עבודת השם שהוא עושה בדרך אחרת. רוב ראשי הישיבות מאפשרים ומעודדים את זה כשמדובר על שאלה אישית אחד על אחד.
מנחה: נכון.
הרב דר. שלמה בלאק: כן.
מנחה: אין ספק. טוב, אני מבין שמתוך הדברים, אני רוצה אולי לסכם ולומר, הצורך האמיתי, המשמעותי, אמרת לשבת על ליבו של הילד. אני הייתי רוצה שזה ייאמר לשבת עם ליבו של הילד. לשבת מולו, להסתכל בגובה העיניים. אני יכול לשתף אותך ברמה האישית שלי, כשבחורי ישיבה שהגיעו אליי, אז הפכתי את זה, אמרתי, קודם כל, שנייה, לפני שהבחור מגיע, שהוא רווי במצוקה, אני רוצה את ההורים שלו. אני פוגש את המשגיחים, שלא רגילים לבוא, ולפעמים אני נוסע למוסד עצמו, ויושבים, ואני אומר, 'ידידי, רב יקר, אתה נמצא עם הבחור יותר זמן מכל אחד אחר'. אז אתה מכיר אותו, או אמור להכיר אותו. אז אתה הבן אדם שצריכים לעבוד איתו. וכמה פעמים באמת, בסיעתא דשמיא, זכינו להצליח לעבוד דווקא עם המעטפת שמסביב, והבחור בכלל לא הרגיש בכלל שיש לו איזושהי בעיה. ופה הולכים לקראתו כאן, וכאן שומעים אותו כאן, ואפילו מפגשים מהסוג השלישי של הורים עם משגיחים, שיצרו פתאום קשר ברמת האכפתיות.
הרב דר. שלמה בלאק: צוות.
מנחה: צוות של הילד.
הרב דר. שלמה בלאק: צוות מוישי. דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד.
מנחה: אין ספק. ממש ככה. יישר כוח. אז צוות, מצווה, הכל זה ביחד. אז תודה רבה לך, ד"ר שלמה בלאק. אני שמח שזכינו להיפגש עוד הפעם, ואני כבר מחכה לפעם הבאה.
הרב דר. שלמה בלאק: הדדי לגמרי. ממש כיף איתך, רפאל.
מנחה: גם איתך. יישר כוח. כל טוב.
מנחה: אז אנחנו ככה בהמשכה של התוכנית שלנו, אתגרים של בחורי ישיבה, ויש לנו כמה אורחים מעניינים שאני מאמין שיוכלו לספק לנו לא מעט מידע, ברמה האישית אפילו, לגבי עולם הישיבות. ושלום לאורח הבא שלנו.
מנחה: שלום שלום.
בחור א': מה שלומך?
מנחה: מעולה, ברוך השם.
בחור א': ברוך השם.
מנחה: אתה יכול לספר לנו אולי על הדרך שלך בעולם הישיבות? איך בחרת את הישיבה שלך? איך הגעת לישיבה? ישיבה קטנה, ישיבה גבוהה.
בחור א': אז ככה, אני התחלתי מתלמוד תורה מאוד מאוד קלאסי, אפילו מאוד צדיק, באיפה שגרתי. שבכיתה ו' כבר לא מצאתי את דרכי שמה מכל הבחינות. ואז הלכתי למכינה לישיבה קטנה זה נקרא, זה כאילו מסגרת שמתחילה מכיתה ו' כזה, ששמה זה נקרא לבחורים היותר מאתגרים, יותר אוהבים לטייל, יותר הכל באווירה יותר טובה. אם שמה היה אסור כדורגל, שמה כדורגל זה מוטו לצורך העניין.
מנחה: מי שלא יודע לשחק לא יכול להתקבל.
בחור א': לא משנה, כאילו שהיה לילדים שמה מה לעשות. וברגע שהייתי בכזה מסגרת, אז כבר עברתי לישיבה, כשהעליתי לישיבה קטנה זה כבר גם עבר למסגרת פחות קלאסית אפשר להגיד, כאילו של בחורים היפראקטיביים, אז זה היה עוד סטייל להגיד את המילה הזאת. אבל בחורים שיש להם יותר אנרגיות. והסתיימה ישיבה קטנה, עברתי לעלות לישיבה גדולה. לאבא שלי לצורך העניין היה חשוב שאני אלך לישיבה רגילה, כאילו אחרי שהייתי במוסדות הפחות קלאסיים, ללכת להבין מה זה באמת ישיבה גדולה, מה זה בחורים שבאמת יושבים ולומדים. הלכתי לאיזה ישיבה, לא יודע מה ההגדרה שלה, אבל ישיבה מכובדת יחסית, שפשוט לא מצאתי את עצמי שמה, לא מבחינת צוות, לא מבחינת חברה. כאילו פשוט אחרי כל השנים שהייתי במוסדות יותר ידידותיים עם הצוות, פתאום לבוא לישיבה שהיא מאוד רשמית, פחות התאים לי, מאז ומתמיד, וגם אף פעם לא חוויתי את זה ברמה מסוימת. הייתי שמה חודש וצ'יק צ'ק הבנתי שאני בכאלה מסגרות פשוט לא... לא אסתדר.
מנחה: בוא נדבר רגע על החודש הזה. אתה מדבר חודש שאתה במקום שהוא בעצם, אתה מרגיש שהוא לא תואם לצרכים האישיים שלך בכלל.
בחור א': מכלום, משום כיוון. לא חברה, לא צוות, לא תנאים גשמיים.
מנחה: ועם מי אתה מדבר על זה? עם מי אתה משתף?
בחור א': מנסה לספר לאבא שלי, ואבא שלי אומר לי לא, זה חלק מתהליך של הסתגלות לישיבה גדולה. ואני מתעקש על זה שזה לא מתאים לי, זה לא הסגנון חברים שלי, זה שאתה רצית שהבן שלך יהיה בישיבה מסוימת, וזה שהראש ישיבה בישיבה קטנה החליט שאולי זה יתאים לי, ואני מראש לא רציתי את הישיבה הזאת, אז גם באתי בגישה לא טובה וגם באתי וראיתי שלא מתאים לי הסגנון הזה, לא מתאים לי הוויב של הסגנון ישיבה הזה. ישר הייתי שמה חודש ואז מתחיל בעצם לחפש כאילו מה אני יכול לעשות תכלס. אז עדיין אני אומר אני כן ברמה מסוימת בעולם הישיבות, אני כן אחפש ישיבות, אבל משהו שיותר יתאים לי.
מנחה: מאוד חשוב. אתה אומר בשלב הזה אתה עדיין רואה את עצמך...
בחור א': אני שייך בעצם לעולם הישיבות, אני לא... שייך לעולם הישיבות, לסגנון מסוים של ישיבות. לא יודע אם הרבה רצון להיות בישיבה. אז באתי לישיבה, כאילו היה ישיבת קיבוץ, אני הייתי השיעור א' הראשון שמה, המחזור של שיעור א' הראשון, שזה היה ישיבה כאילו בוויב, הראש ישיבה אמריקאי, הכל מאוד מאוד קליל, אבל כן שלוש סדרים וצריך ללמוד, אבל עוד פעם, צוות מאוד ידידותי וחברה מעניינת.
מנחה: תספר לי מה זה ידידותי כשאתה אומר. מה זה צוות ידידותי?
בחור א': צוות שאם למדתי שמה לפני חמש שנים, הר"מ שלי בשיעור א' עד היום אני בקשר רציף איתו, כאילו בתור חבר, לא בתור ייעוץ ודברים, והרב שלי, בתור חבר. את הראש ישיבה הזה אני פוגש באירועים מדי פעם שאני קופץ לחתונות של חברים מהישיבה הקודמת. פשוט כמו חבר. נחמד לדבר איתו, נחמד זה.
מנחה: זמן אישי, פרטי, לשיחות אישיות?
בחור א': כן, כן. היה את הזמנים האישיים, היה לי למי לפנות, היה לי עם מי להתייעץ. אם זה היה פתאום ראש ישיבה שאני יכול לבוא לדבר איתו על דברים שאני מתלבט, דברים שאני חושב, לעומת ראש ישיבה אחר שאני כאילו מסתכל עליו בתור הדמות הזאת שכאילו רק אם יש לי איזה שאלה מפוצצת בלימוד שאני יכול להרגיש מגניב שאני בא לדבר איתו, לראש ישיבה שאני יכול באמת שהוא יהיה הראש ישיבה שאני אשאל אותו ואני אספר לו את הקשיים שלי, ואני אגיד לו אם מתאים לי או לא מתאים לי, ואם הוא יגיד לי להישאר זה למה להישאר, ולאט לאט זה יתקדם.
מנחה: פעמים שזה גם בא מהיזמה שלו לפנות אליך? או שזה תמיד היה שאתה זה שפנית?
בחור א': עוד פעם, היה את היוזמות של הצוות לדבר איתנו, כי הם חיו את הבחורים. זה לא היה ישיבה עם 300 איש, זה היה ישיבה של קיבוץ עם 20 בחורים ושיעור א' עוד 14 בחורים שרק התחילו עכשיו, והוא ניסה להניע את הישיבה והוא ניסה... המוטו של הישיבה שלו היה לעבוד באמון הדדי. זה היה המוטו של הישיבה.
מנחה: אני רוצה ברשותך, יש לנו עוד אורח אחד, רציתי לשאול אותך למשל, במקום שאתה לומד היום, במה הוא שונה ממקומות שהיית עד היום?
בחור ב': אני חושב שזה גם... המקום פה הוא הרבה יותר קשר, קשר עם בחורים. זאת אומרת, פה בישיבה אין גבולות. זאת אומרת, מותר הכל ואסור הכל. כל עוד זה נעשה בתיאום וקשר הדדי עם הצוות, אז שום דבר פה לא... שום דבר פה לא דומה לשום ישיבה שהייתי בה. כי כל ישיבה יש לה את הקווים האדומים, זאת אומרת אסור לך לעשות ככה וככה, כל השאר תעשה מה שבא לך. לא משנה אם זה טוב, לא משנה אם זה רע. אין שום רצון לבוא לקראת הבחור, כי זה מסגרת גדולה, כי זה מקום שאתה... 400 איש, אי אפשר לבוא ולהגיד לכל אחד לך מתאים ככה וככה, לך מתאים ככה וככה.
מנחה: זאת אומרת, יתאימו את המסגרת למקום בדרך כלל.
בחור ב': כן.
מנחה: ופה למשל, דוגמה, הסדר יום שלכם הוא שונה? או שהוא עדיין יש לכם את השעות לימוד, סדרי הלימוד, התפילה והכל?
בחור ב': בוא נגיד שאנחנו... אני נגיד עושה לימודים אקדמאיים, שזה נותן לי יותר את השחרור. ואני מרגיש שבזמן שאני כן מגיע ולומד תורה, אני לומד הרבה יותר טוב משנים קודמות.
מנחה: אתה בדיוק מכוון לשאלה שהתכוונתי לשאול אותך, שמבחינת הלימוד התורני שלך היום, אתה מרגיש שיש לו ברמת איכות גבוהה יותר מפעם?
בחור ב': כן, משתי סיבות. סיבה ראשונה, הגמרא אומרת אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. זה לא מוטו, אנשים ברוב הישיבות יש סדרים של לימוד, אתה לא יכול לעשות מה שבא לך. פה בישיבה אני לומד מה שבא לי ואיך שאני מתחבר אליו. והסיבה השנייה היותר חשובה, שפה אני לא לומד כי אני צריך, פה אני לומד כי אני רוצה. בשעות שכאילו שלא צריך ללמוד בוא נגיד, אף אחד לא מגיע ומכריח אותי ללמוד, אני יכול לא ללמוד. ואיכשהו מצאתי את הסיפוק העצמי שלי בזה, שאני מגיע ואני רוצה ללמוד, אז גם אם אני לומד חצי שעה ולא שלוש שעות סדר א', אני נהנה הרבה יותר ממה שלמדתי שלוש שעות.
מנחה: לפני כן, איך הייתה התגובה בבית מבחינת המעבר שלך ממקום מה שההורים רצו לבין מה שלמקומות שאתה הלכת? איך היה היחס אליך בקטע הזה?
בחור ב': היה יחס, תמיד הסתכלו עליי בתור הזה שלא יכול להשתלב במסגרת רגילה רגילה, אז היחס לא היה...
בחור ב': די קיצוני, אבל היחס כמו שהזכרתי מקודם שעברתי מישיבה קטנה ואבא שלי כן רצה שאני אגיע לשלב הזה שאני אראה מה זה ישיבה רצינית, מה זה ישיבה שיושבים 400 חבר'ה ויושבים ולומדים, בדבר שאני התקשיתי להאמין שיש באמת 400 בחורים שיושבים ונהנים ללמוד גמרא. זה משהו שלא הצלחתי להבין אותו אף פעם. והוא אמר לי, הנה אתה עוד פעם חוזר לישיבות האלה, אתה לא תבין אף פעם איך יש את הבחורים האלה שיושבים ולומדים כי אתה אף פעם לא ראית את זה. כי עוד פעם חזרתי לסגנון שונה של ישיבות. אבל אחרי תקופה שבאמת הוא ראה שפתאום אני חוזר לעצמי, למוסד שבעצם מתאים לי, אז פתאום זה התחיל להסתדר לו והוא תפס קשר עם הצוות שמה ומאוד התחילו להבין אותי משני הצדדים, גם בבית, גם מהישיבה, כי כבר באתי שוב פעם למקום שנוח לי בעולם הישיבות. וזה היה יפה, כי בסוף הוא כן הבין שזה שמה המקום שלי.
מנחה: זאת אומרת שאתה בעצם מציין את העובדה שהשינוי המשמעותי חל אצל ההורה, אצל אבא, בלקבל את הדברים כמו שהם בדרך שאתה באמת...
בחור ב': שהוא ראה מציאותית ששמה זה המקום שמתאים לי ולא איפה שהוא רצה שאני אהיה, כי אני צריך לראות מה זה בחורי ישיבות שיושבים ולומדים בזמן שאני לא שמה.
מנחה: יש את המושג של תיוג, שמתייגים. מילה חדשה בשבילי. מתייגים אותך, אתה הופך להיות, אה, הוא כבר בישיבה הזאתי. איך אתה מתמודד עם ההסתכלות החברתית בשכונה, חברים, משפחה רחוקה יותר, שפתאום אתה לא מה שחשבו אלא אתה פתאום הולך למשהו אחר?
בחור ב': אז אני עברתי את זה בכמה שלבים. אני חושב שבאופי שלי, לא יודע אם לטוב, אבל זה האופי שלי שזה לא מעניין אותי מה הבן אדם השני יגיד, אני אעשה מה שטוב לי. זה לא אכפת לי. אז יש אנשים שרואים, אה, הוא הולך לישיבות שונות, אבל בסופו של דבר יראו...
בחור ב': אוקיי, אז יש לו שורה של חברים שכבר לא בעולם הישיבות, אבל אני הלכתי אולי לסגנון היותר חלש בישיבה, אבל אני עדיין במסגרת ישיבתית. וגם אם אנשים לא רואים את זה, אני ראיתי את זה כלפי עצמי. אני לא הייתי צריך שאנשים יראו את זה. אמרתי, אוקיי, היציבות שיש לי כיום זה שאני עדיין נמצא במסגרת בזמן שכל הסובבים אותי בשכונה, חברי העבר שהיו לי, כבר לא מצאו את עצמם במסגרות. וכל עוד אני הייתי בישיבה, לא משנה מה עשיתי בישיבה, אבל זה היה חלק מהסיפוק שהיה לי מזה שאני הצלחתי לשמור על עצמי בעולם הישיבות.
מנחה: זה בדיוק מה שאני רוצה לשאול אותך. מה שמר עליך כל הדרך? להישאר בישיבה, להישאר במה שאתה ולא לפרוק עול?
בחור ב': קודם כל, יש לי עקרונות. אם יש לי עקרונות מדויקים שאני יכול לבטא אותם? לא. אבל אם החלטתי שאני בישיבה, אז אני עכשיו בישיבה. לימים עזבתי את הישיבה כי בסוף לא הסתדר, ענייני עצמי. אבל כל עוד מה ששמר אותי כשהייתי שמה, זה לא שאמרתי הנה כל החברים שלי בחוץ אז אני אצא. הימים התגלגלו, עזבתי את הישיבה כי העיפו אותי משמה, גם מהישיבה שמאוד אהבתי, כי עברתי גם על העקרונות שלהם. אבל עפתי משמה בגישה מאוד טובה. נשארתי איתם בקשר יפה מאוד גם אחרי שהעיפו אותי משמה. ומשמה בחרתי עוד סוג של דרך חיים מסוים, אבל גם בדרך חיים שיש לי כיום, אני עדיין עם עקרונות מאוד מאוד חזקים. לפעמים אפילו יש לי עקרונות יותר ממה שאני נראה ביום יום, אבל יש לי את העקרונות שלי שזה מה ששומר עליי. מאיפה זה הגיע? אני חושב שזה חלק מהעוצמות שגדלתי במשפחה, שאבא שלי היה בן אדם מאוד עוצמתי וזה עבר לכל הילדים העוצמות האלה, שתמיד הייתי צריך להראות את העוצמות שאני בשלב מעל כולם. ואם החלטתי שהחברים שלי הם לא בישיבות ואני אז בתקופה הזאת בחרתי שאני שלב מעל כולם, אז השלב שלי הוא היה שאני בישיבה. ואני בישיבה, לא משנה מה אני עושה בישיבה, אבל זה עדיין אני בתוך מסגרת, כי תמיד האמנתי שמסגרת זה דבר ששומר על אנשים.
מנחה: זה שתי ידיעות מאוד חשובות. תפיסת העצמי החזקה וידיעה שהמסגרת היא מקום ששומר, ולצערנו לא הרבה תופסים את זה. רציתי לשאול אותך, אתה בקשר עם חברים שלך מהישיבות הקודמות?
בחור ב': לא הרבה. לא הרבה.
מנחה: מה לדעתך הם אומרים על השינוי שבעצם אתה עברת?
בחור א': בוא נגיד שהרבה חברים שלי היו רוצים לעשות את השינוי הזה. בוא נגיד שגם אני לא עשיתי את השינויים האלה בגלל שהיה לי את האומץ לבוא ולעשות. העיפו אותי, אז נאלצתי ללכת לחפש מקום אחר. ואז אמרתי לעצמי, במקום ללכת ולעשות את אותו סיבוב עוד פעם, להגיע לישיבה שלא מתאימה לי, לא להסתדר, להסתכסך עם כולם ואז לעזוב אחרי שנה, בוא נלך כבר עכשיו לישיבה שמתאימה לי, שאני אוהב אותה.
מנחה: והחיפוש הזה נעשה על ידך? אתה חיפשת את הישיבה או שידעת עליה?
בחור א': ישיבה ספציפית?
מנחה: במקרה הזה, אני שואל את זה בגלל משהו שמוביל אותי לשאלה הבאה. בעצם, אם אנחנו יודעים שבישיבות יש לא מעט בחורים שבאיזשהו מקום הם נמצאים שמה אבל הם לא באמת רוצים להיות שמה, אז מה הייתם יכולים להגיד להם? מה הטיפ שלכם?
בחור א': אני מאמין שהרבה בחורים כאלה נמצאים, כמוני בדיוק, שמחפשים את עצמם, לא מוצאים את עצמם. בסוף צריך לזה הרבה אומץ. זה לא קל לבוא פעם אחת, לבעוט בהכל ולהתחיל מקום חדש, עקרונות חדשים. צריך לזה הרבה הרבה אומץ וגבורה.
מנחה: מה המשפט שהיית אומר לראש ישיבה רגילה, אני לא רוצה להשתמש במילה רגילה או לא רגילה, אבל עכשיו אתה פוגש את אותו ראש ישיבה, מה היית רוצה לומר לו?
בחור א': שני דברים. דבר ראשון, שצריך יותר לעשות קשר בין בחורים לבין צוות. כי אם אני הייתי בישיבה גדולה ואף אחד לא בא והתעניין בשלומי, מבחינתם הייתי אוויר, כי בסוף יש 400 בחורים, אי אפשר להתייחס לכל אחד, זה הכי הגיוני. והיחיד שבא אליי זה המשגיח, כשהיה מגיע וכל פעם היה מתלונן על משהו אחר, כי אני הייתי השעיר לעזאזל שלו. אז הדרך להרבה בחורים לעזוב את הישיבה היא מאוד מהירה.
מנחה: והדבר השני?
בחור א': ודבר שני, שגם אחרי שבחור לא מתאים לישיבה ונאלצים שהוא יעזוב את הישיבה, אי אפשר להעיף בחור בלי לדאוג לו למסגרת חלופית. זאת אומרת, אני הייתי בבית ארבעה חודשים, כי אף מקום לא רצה לקבל אותי. כי פשוט הם באו, אמרו לי תעזוב את הישיבה וזהו. עכשיו, אני לא מכיר, אין לי קשרים, אני לא מכיר את כל הישיבות האלה. דיברתי על זה עם הרבה אנשי חינוך והם אמרו לי שזה לא בעיה של מקום אחד, זה בעיה כללית. זאת אומרת שברגע שבחור לא מתאים, לא דואגים יותר לבחור, דואגים רק לישיבה. זה לא מעניין אותם הבחור עצמו.
מנחה: קשה מאוד לשמוע את זה. משפט אחרון מפתח, מה אתה היית יכול להמליץ או להגיד לבחורים שנמצאים בישיבה כדי לעזור להם להצליח איפה ש...
בחור: דבר ראשון אני חושב שבחור צריך להצליח במקום שמתאים לו. אני יותר הייתי אומר לראשי ישיבות, פחות לבחורים.
מנחה: אוקיי, מה אתה היית אומר להם?
בחור: אז עוד פעם, דבר ראשון, אם יש את הישיבות הגדולות שהמוטו שלהם זה המוטו של עולם הישיבות, שזה לא בהכרח קשר בין הראש ישיבה לבחור, אז אם בחור מתאים לו והוא חושב שהוא מספיק חזק לשרוד את הדבר הזה, אדרבה, אני חושב שזה לא הבחורים שאפילו צריכים את העזרה הזאת. אבל מי שלא מתאים לו ומי שכן צריך את הקשר הזה, אני חושב שזה עוד מתחיל בראשי ישיבות, באיזה גישה הם פותחים את הישיבה, כמה קשר הם רוצים עם הבחור, האם הם באמת מצליחים ליצור קשר עם הבחור או שהם פתחו את הישיבה לצורך זה שהם רוצים להיות ראשי ישיבות. יש לי עוד סיפור בפני עצמי על ישיבה שאני פתחתי, אבל אולי נשאיר את זה לפודקאסט הבא שלנו.
מנחה: טוב, רבותיי, אני מאוד מודה לכם. אני חושב שהדברים שלכם בהחלט היו משמעותיים. ואנחנו כאן, שהנושא שלנו היום זה האתגרים שבחורי ישיבה מתמודדים, אני חושב שבהחלט אתם נתתם פה למאזינים שלנו עוד רובד עמוק ורחב שיש עוד הרבה הרבה מה לחשוב, לדבר ולדון. תודה רבה לכם.
בחור: הלוואי והצלחנו לעזור.
מנחה: אין ספק שהצלחתם. תודה, תודה לכם. אנו מודים לכם שהייתם איתנו. נשתמע בפעם הבאה.


