ברשו״ת — מדברים הלכה והשקפה
לכל הפרקים

כיצד מנווט ראש הישיבה את הישיבה מול אתגרי דורנו

כיצד מנווט ראש הישיבה את הישיבה מול אתגרי דורנו
משך: 1:21:15•כ״ט חשון התשפ״ז

משתתפים:   

הגאון רבי צבי רוטברג - ראש ישיבת ׳בית מאיר׳

הגאון רבי יהודה עמית – ראש ישיבת ׳קרית מלאכי׳

הגאון רבי ניסן קפלן - ראש ישיבת ׳דעת אהרן׳

 

השאלות המרכזיות:

האם צורת הלימוד בישיבות השתנתה לאורך השנים?

כיצד משפיע הגידול במספר הבחורים בישיבות, על היחס והקשר עם הבחורים?

מהן דרכי ההתמודדות ואלו שינויים נדרשים מעת לעת?

האם פגעי הטכנולוגיה שינו את האתגרים שהבחורים מתמודדים איתם, וכיצד ראש הישיבה מתמודד עם אתגרים אלו?

תמלול הפרק

תמלול אוטומטי, ייתכנו טעויות

מנחה: ברוכים הבאים לתוכנית "ברשות", מדברים הלכה והשקפה. שאלות ותשובות בסוגיות בענייני דיומא. בכל תוכנית נשתדל להשמיע את קולם של רבנים, פוסקי הלכה ואנשי מקצוע בצורת שו"ת, שאלות ותשובות. נשמח לקבל מכם תגובות, שאלות והצעות לנושאים נוספים. כאן רפאל קליינמן, ואנחנו מאחלים לכם האזנה מועילה.

מנחה: הנושא שלנו היום: כיצד מנווט ראש הישיבה עם אתגרי דורנו? איך ראש ישיבה מתמודד עם השינויים של דורנו? האם האתגרים השתנו? האם צורת הלימוד בישיבה השתנתה לאורך השנים? והאם גודל של עולם התורה משפיע? בעבר היו הרבה פחות בחורים. מה עדיף, כמות או איכות? כיצד הטכנולוגיה שינתה את האתגרים שהבחורים מתמודדים איתם, וכיצד ראש הישיבה מתמודד עם האתגרים הללו?

מנחה: האורחים שלנו היום: הגאון הרב ניסן קפלן, ראש ישיבת דעת אהרן המכונה קפלן החדשה. הגאון הרב יהודה עמית, מייסד וראש ישיבה, ישיבת קריית מלאכי. הגאון הרב צבי רוטברג, ראש ישיבת בית מאיר בבני ברק. וכעת נעבור לאורחים שלנו.

מנחה: יש לנו היום את הזכות לשתף בתוכנית שלנו את הרב ניסן קפלן, שהוא ראש ישיבת דעת אהרן המכונה קפלן החדשה. בעבר כיהן כרבה של שכונת גבעת המבתר בירושלים ור"מ בישיבת מיר במשך הרבה שנים. שלום וברכה לכבוד הרב.

הגאון רבי ניסן קפלן: שלום וברכה.

מנחה: איך הרב מרגיש?

הגאון רבי ניסן קפלן: ברוך השם.

מנחה: אז אנחנו רוצים לדבר עם הרב דווקא באמת על הנקודה של תפקיד ראש הישיבה. מה הם הדברים השתנו, דברים שהיו פעם לדברים שקורים היום, במסגרת השליחות העצומה הזו של להיות ראש ישיבה?

הגאון רבי ניסן קפלן: קטונתי מלהסביר מה זה הזכות להיות ראש ישיבה. ודאי זה זכות גדולה מאוד, ואני לא יודע אם אני ראוי להצטלות באצטלה הזאת, אבל המציאות שאני עומד בראש ישיבה, אז זה נקרא ראש ישיבה. אבל שוב, אני לא יודע אם באמת אני ראוי להיקרא בשם ראש מתיבתא, כלל ישראל היו ראשי ישיבות גדולי עולם.

הגאון רבי ניסן קפלן: תפקידו של ראש ישיבה, אני שמעתי פעם איזה מעשה מיהודי תלמיד חכם שנהיה ראש ישיבה באחת הישיבות המפורסמות בכלל ישראל. כך סיפרו. הוא הלך לאדם גדול שבימים ההם, ואמר לו שבישיבה שלו שהוא נהיה ראש ישיבה שם, לא כל כך מקשיבים לשיעור כללי. כנראה שיש כאלה ישיבות שלא כל הבחורים נכנסים. ברוך השם אצלנו בהרבה ישיבות כולם נכנסים, אבל היה כנראה כזאת ישיבה שיש אנשים שלא נכנסים. והוא הלך לאדם גדול, ושאל את האדם גדול: תראה, מינו אותי, ירשתי את מקום אבותיי, ואני צריך להגיד, להיות ראש ישיבה, אבל אני רוצה להפסיק להגיד שיעור כללי. בין כה וכה זה לא מעניין את הבחורים, אז בשביל מה? אמר לו האדם גדול: אז אל תהיה ראש ישיבה. אז שאלו: מה ההסבר בזה?

הגאון רבי ניסן קפלן: והסיבה היא פשוטה. הסיבה שלמשל יש שיעור כללי בישיבה, זה סיבה אחת: להרצות את מידת הסוגיה על הבחורים. להעמיד פה פן גדול וחדש בכל הסוגיה. בכלל שיש גם בני הישיבה שבכלל לא שומעים שיעורים. אבל זה דבר אחד. יש עוד דבר, שכל הישיבה תעסוק באותו סוגיה ביחד, שזה יעשה את השמועה. ויש עוד דבר, שכך הוא נסינותו, כך הוא הצורה של הישיבה, שכולם עוסקים ורואים את פארה וגודלה של התורה. מה אני מתכוון לספר בסיפור הזה?

הגאון רבי ניסן קפלן: התפקיד של ראש ישיבה, א', זה להעמיד תלמידים, תלמידים הגונים ביותר מאות. תלמידים הגונים ביותר מאות. הן בשפשוף הלימוד, הן בעמדתה של תורה, הן בהדרכה איך ללמוד, איך לפתוח סוגיה. אז באמת יש בישיבה, בכל אופן אצלנו בהרבה ישיבות, ראש ישיבה אומר שיעור כללי, הוא אומר שיעור קיבוץ, הוא אומר שיעור יומי לשיעור ג', הוא מעמיד, הוא מעמיד את הבחורים. וזה ודאי תפקיד, וכך היה תמיד הראש מתיבתא בכלל ישראל. וזה דבר שלא משתנה, זה לא משתנה. בכל אופן מנסים להעמיד שזה לא ישתנה.

הגאון רבי ניסן קפלן: בדורות האחרונים יש עוד דבר, שהתפקיד של הראש ישיבה זה לחבר את הבחור. לחבר אותו לתורה, לחבר אותו לעיון של הסוגיה, לחבר אותו למסלול של המסכת, לחבר אותו להיות בן תורה אמיתי. הבחור שמגיע היום לישיבה רוצה להבין ולדעת איך ללמוד, ובשביל זה יש לו ראש ישיבה. והוא רוצה גם להתחבר שיהיה לו כאב בתורה, כאב מדריך דרך. וזה מחייב את הראש ישיבה להיות שם לכל בחור, לדאוג לכל בחור, לשאת על כתפו את המשא איך הבחור הזה...

הגאון רבי ניסן קפלן: אני זוכר כשפתחתי את הישיבה, ברוך השם הישיבה היום מונה כ-400 בחורים בלי עין הרע. אבא שלי אמר לי, למשל בשיעור א' עכשיו יש 114 בחורים. אמר לי אבא שלי, מורנו המשגיח הגאון רבי נפתלי קפלן שיאריך ימים ושנים טובים, אמר לי: יש 114 בחורים נכנסים. אם כשנגמר הישיבה יהיה לך בשיעור הזה 110 מצוינים, נכשלת. מה עם הארבע? מה עם הארבע? קיבלת 114 מצוינים. איך בסוף יצא רק 110? נכשלת. זה תפקידו של הראש ישיבה. הבחור מתחלף אצל הר"מים, אבל הראש ישיבה צריך לדאוג שבסוף הבחור הזה יוצא מצוין, עם הכוחות שיש לו. אם לא, אז הוא עושה מלאכת השם רמיה. אם הוא לא דואג איך הבחור יגדל.

מנחה: האם הדברים באמת השתנו, למשל לפני 10, 20 שנה למה שהיום? או שזה בעצם...

הגאון רבי ניסן קפלן: לא השתנו וכן השתנו. לא השתנו, שהמסירת התורה זה אותו מסירת התורה. ברור. אבל השתנו שהבחורים היום צריכים יותר. הבחור מחפש יותר אצל הראש ישיבה שלו. הבחור צריך את היותר. סיפר לי ראש ישיבה של ישיבה קטנה, אני לא אומר שזה נוגע לישיבה גדולה. הרב גרוס, יש לו ישיבה קטנה חשובה בקריית ספר. סיפר לי שהרב שטיינמן אמר לו, כשפתח את הישיבה קטנה הוא אמר לו לא לעשות שבתות, מה שקוראים לזה שבתות צפון בישיבות קטנות. בשנים האחרונות הרב שטיינמן אמר לו: צריכים לעשות. הדור צריך את זה. אני לא אומר שישיבות גדולות צריכים, אבל אני אומר רק את הרעיון. יש לפעמים הדור צריך יותר. הבחורים צריכים יותר שייכות.

מנחה: זאת אומרת שאפשר לומר שמשהו השתנה אצל עולמם של הבחורים עצמם, שהם...

הגאון רבי ניסן קפלן: לא אצל עולמם של בחורים, אצל עולמם של העולם. של העולם. העולם היום דורש יותר.

מנחה: שאיפות אחרות?

הגאון רבי ניסן קפלן: לא, הוא צריך יותר חיבור. הוא רוצה יותר חיבור, הוא רוצה יותר קשר. אני יודע שזה בעיה, כל בחור רוצה חברותא עם הראש ישיבה, כל בחור רוצה קשר, כל בחור... כמעט, כמעט, כמעט כל בחור. יש בחורים שלא רוצים, נא לא להפריע להם. אז באמת לא צריך להפריע להם. אבל יש כל כך הרבה בחורים שהם מחכים למילה הטובה, הם מחכים להארת פנים. והדור שלנו צריך...

הגאון רבי ניסן קפלן: צריך את זה הרבה יותר. ואני רוצה להוסיף, בדור שלנו יש כל כך הרבה ספרים על המסכת. כשאני הייתי ילד, שמעתי רבי עקיבא איגר, מיד רשמתי אותו, אני לא אמצא אותו אחרי זה. ראיתי קצות, מיד רשמתי אותו, איך אני אמצא אותו אחרי זה? היום מפתחות, מפתחות, מפתחות, ליקוטים, ליקוטים של ליקוטים, מלקטי המלקטים. יש כאלה שמסתכלים באוצר החכמה, אוצר מפרשי החכמה. מוצאים שם הכל, כל מיני בחורים מוצאים הכל, מוצאים הכל. הידע מסתובב. נשתפכנו בראש כל חוצות. כשאני הייתי בחור, אז בין הזמנים היית הולך לישיבת בין הזמנים, לא כולם הלכו, היה קשה. אבל על ישראל גאוותו, הרגשת אתה מהשלושים שלומדים בשכונה, מהחמישים שלומדים בשכונה. היום הבחור מגיע לישיבת בין הזמנים, אין מקום להיכנס. אז חסר את הגאווה דקדושה. חסר את הגאווה דקדושה. יש כל כך הרבה, אז ממילא עצומה. אז יש את הידיעות, יש. סיומי הש"ס על שמאל ועל ימין. אז מה נשאר? נשאר שהראש ישיבה צריך להיות הרבי של הבחור, שיש לו קשר לבחור. הוא מעמיד את הבחור, הבחור צריך את זה, זה מה שהוא צריך. פעם הוא היה צריך גם לשמוע את הידיעה, לשמוע את הסברא, גם היום צריך. וגם זה חלק חשוב וחלק עיקרי, לא לזלזל. אבל צריך גם את החלק השני.

מנחה: הרב מדבר פה בפן אולי של משהו יותר אישי עם הבחורים. מעבר ללימוד, שזה בוודאי, זה להעמיד אותם.

הגאון רבי ניסן קפלן: אני אומר באישי, אבל דרך התורה. לא סתם לחבק, סתם לפטפט. בקשר תורני, בקשר תורני.

מנחה: האם יש נפקא מינה מצד השאיפות של הבחורים, מה שהם שואפים היום, אחרת ממה ששאפו פעם?

הגאון רבי ניסן קפלן: אני לא מכיר את כל עולם התורה, אני לא חושב שהבחורים שואפים אחרת. כולם רוצים להיות רבי עקיבא איגר. כולם רוצים להיות מנחת חינוך. כולם, כולם רוצים. כולם רוצים להיות הסטייפלר, רב חיים קנייבסקי. העולם יותר פתוח. אתה, אם תיקח את הבחורים ותעשה להם קעמפ בבין הזמנים, אתה תראה שהם נהנים. פעם בזמני לא כל כך היו נהנים מזה, בוודאי שהיו נהנים, תמיד נהנים, אבל היית לוקח אותם לנתניה, היה איזה בניין של ועד הישיבות, זה הספיק. היום הדור מפונק. הבחורים צריכים יותר אהבה, יותר מקום. רואים את זה גם גדולי ישראל שמסתובבים. היו פה בישיבה, היה לנו את רב דוד, הוא שר עם כל הבחורים. פעם זה לא היה קורה. אבל רב דוד יורד לדור, הוא מבין שזה מה שצריך.

מנחה: הרב הזכיר מושג ככה בעדינות, הגאווה. הגאווה של השליחות, גאווה שפעם היית מעט בשכונה והיום כבר... האם הגודל של הישיבה, העובדה שהיום יש הרבה יותר לומדים מפעם, האם גודלה של עולם התורה משפיע? בעבר היו פחות לומדים, היום יש יותר.

הגאון רבי ניסן קפלן: הריבוי תורה שיש ברוך השם, יש לו מעלה עצומה, אבל יש בחורים שנאבדים בריבוי תורה הזאת. אנשים אוהבים עוצמות. אנשים אוהבים עוצמות. אנשים ילכו לישיבה כי היא יותר גדולה. כי הם רוצים להיות חלק מדבר גדול. זה הטבע, הסטייפלר מסביר את זה בחיי עולם, למה להבדיל אלפי אלפי אלפי הבדלות אנשים שאינם בני תורה נכנסים לכל מיני דברים אחרים של ספורט, ככה הסטייפלר, זכיתי לראות לפני שנים בחיי עולם. אז הוא מסביר את חוקות הגויים. אז הוא אומר, אדם רוצה להיות חלק ממשהו חזק. אז הוא מזדהה. יש מלחמה, ארצות הברית ואיראן, הוא מזדהה עם ארצות הברית. הוא רוצה להזדהות עם משהו חזק. תמיד זה ככה, יש מלחמות בעולם שלא נוגעים אליך, אתה לוקח צד, אתה מזדהה. אתה רוצה... ככה הוא מסביר את תרבות יוון. אבל להבדיל אלפי הבדלות, בחור גם רוצה ככה. אז יש איזה שהוא גאווה שויגבה לבו בדרכי השם, שזה מאוד מאוד חשוב. אז נכון, מצד שני כשאנשים הרבה לא לומדים, אז יש גם יצר הרע שמושך, כולם הולכים לטייל, כולם לא לומדים, אני גם קשה לי ללמוד. יש יומא דפגרא, קשה ללמוד. אבל יש מצד שני, אבל אני לומד. בחור מגיע, כולם לומדים. פעם בחור היה מסיים מסכת, הוא היה מרגיש נורא ואיום, נפלא ביותר. היום פחות מש"ס בבלי כבר לא עושים לך מסיבה. אנשים היום בחוץ לארץ כבר מנסים לסיים גם ירושלמי. מה, רק סיימת בבלי? זה מעלה עצומה, ברוך השם, התרבתה תורה בכלל ישראל. התרבתה תורה בכלל ישראל. שמעתי מרב אשר, דיבר בכנס של מיר, הוא אמר שבכנסייה הגדולה שמעו את הסטייפלר אומר, ריבונו של עולם, תביא את השכינה מהר, עוד מעט לא יהיה למי להביא את משיח. אז הוא אמר, הקדוש ברוך הוא לא קיבל את התפילה, אבל הוא כן קיבל את התפילה. תראו כמה לומדי תורה יש, כוללי ערב, ישיבות מלאות, ריבונו של עולם, יש למי להביא את המשיח, יש למי להביא את המשיח. אז זה דבר עצום. אבל באותו מקום, האדם לפעמים מרגיש, אז מה אני? תירץ כולם יודעים. את השטיקל תורה הזה כולם אמרו. אז צריכים לדעת איך לרומם את הבחור. לכל בחור יש מעלה, לכל אחד יש אות בספר תורה, כל אחד. ואם הראש ישיבה לוקח את זה, ולבחור הזה אומר, וואו, איזה קושיא טובה, אתה מוצא את הדרך שהוא אומר, הדרך שהוא, יש לו עניין בחשבונות של רבי עקיבא איגר, איך ההוא יש לו בלומדות של רבי עקיבא איגר, איך ההוא מתחבר לרב שמעון, והראש ישיבה מרים אותו, ולבחור יש אווירה שהוא קשור לראש ישיבה שלו, אז זה תפקיד, איך אבא שלי אמר, שיצאו 114 מצוינים. אם יהיה 110, נכשלת.

מנחה: אבל בוא נשאל את השאלה, אם יש 60 לעומת 114, לא המעט הוא האיכות והמעט מאשר הריבוי?

הגאון רבי ניסן קפלן: אבא שלי בעצם תמיד אחז שישיבות קטנות הם יותר טובות מישיבות גדולות. מה הסיבה שאתם אומרים? רב נפתלי, מי שמכיר, הגאון הצדיק, זה היה דגל, דגל, הדגל, הדגל שלו. אז שאלו אותו באמת, אז איך בישיבה שלנו גדלו ל-110? אז זה הרבה סיבות. אבל הדבר הראשון היה שאת ה-120 מחלקים לשלוש שיעורים של 40 בכל שיעור. 40 בכל שיעור, משגיח מיוחד לשיעור א'. אבא אמר לא לשנות. זה נפשות. זה נפשות. נכון, יכולים לעמוד בחורים מצוינים, אבל יש בחורים שנופלים בין הכיסאות. אבל למה מצד שני? מכיוון שברגע שהתרבו ישיבות גדולות, אז הבחור בישיבה קטנה רוצה דבר ראשון ללכת לאיפה שכולם הולכים. אז היום נהיה ישיבה קטנה שכבר יש 100 בחורים בשיעור ג'. פתאום הוא הולך לישיבה גדולה שיש 60 בחורים, הוא מרגיש נחיתות דרגה. זה צבת בצבת עשויה. אז אפשר לגדול, אבל אם עושים את זה בצורה באמת שמוסרים נפש להיות קשור לכל בחור.

מנחה: אני שומע מהדברים של הרב בלהט הדברים, חשיבות של בניית הבחור וסלילת הדרך שלו בעולמה של תורה. כמה זמן נדרש מהרב להשקיע ככה בייעוץ לבחורים, בבנייה של הדבר הזה? זה הרי...

הגאון רבי ניסן קפלן: 26 שעות ביממה.

מנחה: אה, זה בקלות, כן.

הגאון רבי ניסן קפלן: 26 שעות ביממה. ויש סייעתא דשמיא. אם אדם לא יכול להספיק, אבל אני הייתי בוועידה של תורה ומסורה בארצות הברית. ושאלו אותי את השאלה הזאת. זה הייתה, היה שם פאנל של המון תלמידי חכמים, הבון מארביצי תורה, ושאלו את השאלה הזאת.

הגאון רבי ניסן קפלן: שאלו את השאלה הזאת. אולי אני אקדים קצת, אני אספר לכם משהו. מצד אחד ביקשו ממני שאני אדבר, היה שם מחנכים מכל ארצות הברית. אני אמרתי להם כמה סיפורים שנוגע למחנכים. שאדם צריך לדעת, סיפרתי סיפור אחד על בחור שהיה בישיבה בחוץ לארץ, והוא נזרק מהישיבה. נזרק מהישיבה. ראש ישיבה מארצות הברית חזר לארץ אחרי שמונה שנים לביקור, והוא ב-12 בלילה הולך לאיזה בית מדרש בירושלים, והוא רואה שם בחור עם חולצה לבנה יושב ולומד בהתמדה, בחור אמריקאי. הוא מסתכל טוב, זה נראה לו יענקל'ה שזרקו מכיתה ט', שיעור א' ישיבה קטנה אצלנו, שזרקו מהישיבה. הוא ניגש אליו, "אתה יענקל'ה?" הוא אומר לו, "כן". הוא אומר לו, "יענקל'ה, תשמע, זרקנו אותך ואני לא מתחרט, לא יכלנו, אתה הרסת לנו את כל הישיבה. אבל תגיד לי, איך נשארת בן תורה?" הוא אומר, "זה הרבי של כיתה ו'. הוא היה מתקשר אליי כל יום שישי". המנהל, הראש ישיבה הזה חוזר לאמריקה, קורא לכל המלמדים, אומר, "רבותיי, תביאו לי את המלמד של כיתה ו'". הוא היה מתקשר ליענקל'ה, אתם זוכרים את יענקל'ה? "יענקל'ה בן תורה!" כולם ככה, "יענקל'ה בן תורה?" הוא אומר, "הרבי של כיתה ו'". אז הרבי שואל, "מה, הוא סיפר לך שהתקשרתי כל יום שישי?" הוא אומר, "כן". "הוא התקשרת כל יום שישי, הוא סיפר לך שהתקשרתי כל יום שישי?" אומר, "כן". הוא אומר, "כן, התקשרתי כל יום שישי, והוא אף פעם לא ענה לי. אבל הוא ראה שמתקשרים".

הגאון רבי ניסן קפלן: סיפרתי את זה ברבים. ניגש אליי אחד מהמחנכים שם, אומר, "אני רבי במונסי של כיתה ד'. היה לי ילד היפראקטיבי, איך שקוראים לזה, קופץ, צריך ריטלין, כל התרופות, אטנט, לא יודע. היה מגיע לכיתה בכיתה ד', שם את הילקוט באמצע הכיתה, מתחיל להסתובב לי כל יום. בקיצור, כתבתי לו איזה פתק, 'שמוליק, אתה הילד הכי טוב, היום תאיר את העולם'. תמשיך להסתובב לי בכיתה". הוא אומר, "12 שנה אחרי זה הייתי בבית הכנסת, באמצע התפילה ניגש אליי איזה ילד, ככה מחבק אותי, הוא כבר היה בחור בן 18, 19. אמרתי לו, 'אני באמצע תפילה, לא יכול לדבר איתך'. הוא מחכה עד סוף התפילה. היה בלי כובע וחליפה, אבל עם חולצה. אני מסתכל לאט לאט, אני מתחיל להיזכר, הילד מכיתה ד', היה נראה לי קצת דומה. הוא אומר לי, 'רבי, אתה יודע מה החזיק אותי?' מוציא מהכיס את הפתק ואומר, 'אני הולך עם הפתק הזה כל הזמן'".

הגאון רבי ניסן קפלן: עוד סיפור שסיפרתי שמה, זה סיפר לי המחותן שלי, הרב סינקלר, סיפר לי את זה, שהוא עשה איזה וידאו, אני לא יודע בדיוק מה, אבל הוא סיפר לי שהיה רבי בכיתה חסידית בחוץ לארץ, מבחן, כיתה ו'. אז כל הילדים יושבים עם הפאות המסולסלות שלהם, והרבי מסתובב, והוא רואה איזה ילד מוציא פתק, מסתכל, שם בכיס, כותב ארבע תשובות. מוציא פתק, כותב עוד ארבע תשובות. מוציא פתק, כותב עוד ארבע תשובות. גומר את המבחן, קם, מביא את זה לרבי. הרבי אומר לו, "אפשר לראות את הפתק?" הוא אומר, "אין בעיה". מוציא את הפתק, כתוב, "יוסי, אוהבים אותך אבא ואימא, אתה תצליח במבחן".

הגאון רבי ניסן קפלן: וככה, לא משנה, רציתי להסביר למחנכים שם באמריקה את הקשר שצריכים. אז שאלו אותי את השאלה שאתם שואלים, "אבל איך יש זמן? איך יש זמן לכולם?" אולי אני אשאל עכשיו, כמה פתקים הרב מכין כל יום? אמרתי, "תקשיבו טוב, הרבי לא צריך... הילד היום, בדור שלנו, אנחנו מדברים על בחורים, לא מדברים על ילדים, לא אכפת לו אם אין לו זמן בשבילך. אכפת לו אם הוא בא לשאול שאלה בסדר, ואתה אומר 'אין לך זמן', ואחרי זה הוא רואה את המגיד שיעור א' מדבר עם מגיד שיעור ב' חצי שעה בלימוד, זה מפוצץ אותו. תהיה בבית מדרש, תענה כל הזמן, אין לך זמן לכל הבחורים, אבל פתאום הוא רואה שלדברים אחרים יש לך זמן, זה לא טוב". ברוך השם, אצלנו אין את זה בכלל. אצלנו אבא שלי חינך, כל מגיד שיעור נמצא מ-9:00 עד 12:15, מעביר את השיעור בבית מדרש, אבא שלי לא מוותר על רגע. אבל אני אומר את הרעיון, פתאום אין לך זמן, אבל יש לו זמן ללכת לפה ויש לו זמן ללכת לפה, ויש לו זמן. הבחור צריך לראות שאכפת לך, הוא יודע שאתה מוגבל בזמן.

הגאון רבי ניסן קפלן: אבל אני רוצה להגיד, כיוון שלנצל את הבמה החשובה הזאת שמייסדים פה, מוצאי שבת היה כנס גדול שם בתורה ומסורה, והביאו שם אנשים מחוץ לוועידה. הוועידה הייתה במיאמי, שזה היה מלון של טראמפ, והביאו שם אנשים מבחוץ, כולם באו לוועידה. אמרתי, דיברנו על הנושא, אמרתי, "רבותיי, תקשיבו טוב, הסיפור הזה זעזע אותי. אני מדבר עכשיו על כל הדרשות האלה, זה על ה-10, 20 בחורים שצריכים תשומת לב, ואנחנו נותנים להם את התשומת לב הגדולה הזאת. ויש את ה-20 מצוינים שמקבלים גם את השייכות, את ה-20%. אבל יש באמצע 40% שהוא לא עושה שום בעיות, לא מבקש שום תשומת לב, אבל גם הוא לא מבריק, הוא לא מכוון לרבי עקיבא איגר, הוא גם לא לרבי דוד שומר, והוא פתאום שקוף. אחריות! צריכים 114 מצוינים". ודיברתי על זה בהרחבה. בבוקר, יום ראשון בבוקר, בארוחת בוקר, ניגש אליי אדם עם זקן לבן, בן 70 פלוס, אומר לי, "אני מנהל של המוסד החשוב הזה, אני הילד". והוא מתחיל לבכות. אמרתי לו, "מה?" הוא אומר, "אני הייתי הילד שקיבלתי 90 בכל מבחן, לפעמים 89, לפעמים 92. לא עשיתי שום בעיות. חיכיתי 15 שנה שמישהו יתייחס אליי, ואף אחד לא התייחס אליי. יצאתי רק המנהל, יש לי אח שהוא תלמיד חכם", והתחיל לבכות. עד גיל 70 הוא מרגיש את השריטה הזאת. אבל רבותיי, אני לא יודע מי מקשיב לדברים האלה, אבל אמרו שברור שעכשיו המון בחורים מקשיבים לזה. ואני רוצה להגיד לבחורים היקרים, בדרך כלל 99% כל ראשי הישיבות, כל הר"מים רוצים לתת. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. תיגשו, תראו שאתם רוצים. יש רבנים שהבחור מראה, ויש טבע של בחור להראות קרירות, "אני לא מעוניין, אני לא מחפש". אז הוא אומר, "אתה לא מחפש, אז לא". הוא לא יודע שבפנים אתה רוצה, אתה מתחנן. אז לפעמים צריכים לגשת, אל תחכו שישברו את הקרח, תשברו אתם את הקרח, ואתם תראו כמה כולם רוצים לגדל אתכם ולרומם אתכם ולהביא אתכם קרוב לבית השם.

מנחה: היו למעשה לבחורים, ובאמת מסועף, והם באמת עוברים הרבה, הרבה שלבים מהרגע שהם מגיעים לישיבה, ולא משנה באיזה שלב. ישנם דברים שהם גם כן מושפעים מהם. ואני מניח שאחת הסוגיות שהדור, וכבר יותר מדור אחרון שמתמודדים איתם, זה הנושא של הרוחות הזרות שמגיעות לעולם הישיבות, ואז הטכנולוגיה שבאיזשהו מקום נכנסה ויצרה מין שינוי. האם אתם מרגישים עד כמה הטכנולוגיה באמת שינתה את האתגרים אצל הבחורים? האם אתם רואים את זה שבחור היום, מעבר לעובדה שהוא חשוף, הוא גם כן מגלה אולי פחות עניין בגלל הטכנולוגיה שנכנסה?

הגאון רבי ניסן קפלן: ברוך השם, אני לא כל כך רואה את זה, אבל אני מודע לנושא שקיים כזה דבר בעולם הישיבות.

הגאון רבי ניסן קפלן: בחור צריך לדעת, חז"ל אומרים "אל תתפלל עד שיכונו דברי תורה לתוך מעיו", "יתפלל שיהיו כונסו מעדנות לתוך מעיו". זה בנוסח הישן של הדבר.

הגאון רבי ניסן קפלן: בחור לא יודע, הוא רואה סרט, אחרי 20 שנה אחרי זה עדיין הוא זוכר את התמונות. את הצורה של רבי עקיבא איגר הרבה לא זוכרים. ולמה? כי הסרט יש לו כוח שהוא תופס כל כך הרבה ניואנסים בראש, עשרות אלפי תאים של מידע קולטים כל תנועה והכל, וזה נכנס.

הגאון רבי ניסן קפלן: בחור שהוא חשוף לטכנולוגיה, לא מבין כמה זה תופס לו מקום, שאחרי זה קשה לו ללמוד. יש דבר שקוראים לזה קווי נייעס, שבחור יכול להתקשר מטלפון כשר, ואומרים לו מה קרה. והוא יכול ללחוץ על כפתור ויגידו לו מה קרה לפני דקה. והוא יכול ללחוץ על כפתור, שמעתי שאפשר לחזור כמה שנים אחורה, כך שמעתי. והבחור כל פעם שהוא נכנס, עוד פעם חוזר, אולי הוא לא שמע משהו.

הגאון רבי ניסן קפלן: פעם איזה אברך אמר לי, איך הוא החזיק מעמד במלחמות בירושלים, אני חושב שזה היה השחרור או ההתשה, לא זוכר איזה מלחמה. הוא אמר, הוא היה מקשיב פעם ביומיים. אמרתי לו למה? אתה מקשיב, אומרים לך תשמע, כמעט נפצעו 10 אנשים, אולי נפצעו, נפצעו 10 אנשים, אולי הם חיים, אולי הם מתים. וזה החדשות של יומיים. אני פעם ביומיים שומע, שלוש מתו והלאה. איראן תתקוף, לא תתקוף, כן תתקוף, לא תתקוף, כן תתקוף, תתקוף. אחד שלא שמע, אמרו לו תקפו. מה הנפקא מינה? מה הוא ידע בכל החודשיים? כל מה שנכתב הרי לא רלוונטי בכלל.

הגאון רבי ניסן קפלן: אבל זה הכוח, הכוח של המדיה, הכוח של הטכנולוגיה כל כך חזק, הוא שואב. יש בחורים, הוא ילך לשירותים להקשיב לנייעס. אין שום דבר חדש. החפץ חיים מסביר שיש טבע לאנשים לדעת מה קורה בעולם. יש חפץ חיים גדול בחיי עולם מאחורה, הוא מסביר למה אנשים מעניין אותם איזה קוף פרח מאיזה ג'ונגל באפריקה. מה זה נפקא מינה? אבל אנשים קוראים את זה. בן אדם רוצה לדעת מה קורה בעולמי, בעולמי. יש חפץ חיים. אבל זה נורא. זה נורא. וזה מושך וזה מושך וכלום אין בזה.

מנחה: וזה ברור, השאלה באמת עד כמה זה משפיע על הבחורים.

הגאון רבי ניסן קפלן: זה משפיע, זה משפיע, זה משפיע נורא על בחורים, זה יכול לרוקן בחורים.

מנחה: אנחנו מתמודדים עם קשיים. לפעמים יש רגעים שהם באמת דילמות קשות, החלטות קשות. הרב זוכר איזה משהו שהוא חווה, איזה חוויה שהיא...

הגאון רבי ניסן קפלן: אולי לא, והכל ברוך השם, סך הכל דברים עברו בסדר. יש המון דברים, אני כרגע קשה לי להיזכר.

מנחה: אז אני אשאל שאלה אחרת. מה הדבר שהרב הכי אוהב במסגרת התפקיד שלו בתור ראש ישיבה?

הגאון רבי ניסן קפלן: לראות בחור עולה. שזה אומר, שאתה לוקח בחור, נגיד אבא שלי אמר לי פעם, אדם יש לו ילד מקולקל וילד לא מקולקל. אז הוא אומר על הילד הלא מקולקל, ברוך השם. על הילד המקולקל הוא אומר, זה הניסיון שלי. אבא שלי אומר זה טעות. הוא אומר, אמר לו המשגיח, הילד המקולקל זה הייסורים שלך. הניסיון זה לקחת את הילד המקולקל ולהפוך אותו לאוטומט, להשקיע בו אף שלא צריך להשקיע בו. זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממך. שאתה לוקח, מגיע בחור מצוין בשיעור א', והוא מגיע לסוף הישיבה והוא פאר והדר, אתה אומר שיעור והבחורים דנים בזה ומעמיקים בזה ומחכימים מזה בסוף, זה עושה נחת. זה עושה את הנחת.

מנחה: הרב ניסן קפלן, ראש ישיבת דעת אהרון, המכונה קפלן החדשה, אנחנו מאוד מתפעלים מהדברים שלכם, מודים מאוד, ואני בטוח שכל מי ששמע את הסוגיה שלנו היום החכים ולו במעט.

הגאון רבי ניסן קפלן: תודה רבה, וזה מאוד נעים. יש מושג, וזה המושג השני אחרי חורבן הבית הראשון, שיש קבלת התורה שמגיעה מאהבה ונס, וזה מה שאנחנו צריכים בדור שלנו, ובעזרת השם תזכו להיות מזכי הרבים בסיעתא דשמיא.

מנחה: אמן, יישר כוח, תודה.

מנחה: הרב יהודה עמית, הרב מייסד וראש ישיבת קריית מלאכי, עם ניסיון עתיר שנים בעולם הישיבות, במיוחד בישיבה שלכם שיש לה את המאפיינים המיוחדים שלה, ואין ספק שהרב התווה פה איזה מהלך. אבל אנחנו רוצים לדעת לגבי בכלל, באופן כללי, האם הרב חושב שצורת הלימוד השתנתה לאורך השנים או דברים מה שהיה הוא מה שקורה היום בעולם הישיבות?

הגאון רבי יהודה עמית: אני אסביר, לא זכיתי כל כך הרבה להאריך ללמוד בתוך עולם הישיבות. הייתי תקופה קצרה בסך הכל בישיבת עזתה, קצת הסתובבתי לפני כן בשלבות, כך שאני לא מאן דאמר כדי להגיד מה מה זה. בעיקרון, כל צורת הלימוד השתנתה מאז ר' חיים מבריסק והרבה דברים השתנו. הרבה דברים השתנו בכל צורת הלימוד של הישיבות. אבל יש ראשי ישיבות, תלמידי חכמים עצומים, שהם מצליחים לעבוד בדרכים, אז אני לא מאן דאמר כדי לתת הדרכה בנושא הזה, מה לעשות ואיך לעשות.

הגאון רבי יהודה עמית: אמרתי לכם שאם נניח יהודי כמו הרב דניאל וולפסון, ראשי ישיבות, תלמידי חכמים גדולים שמנהלים ישיבות בעוצמות שלהם, זה לא רק הוא, אני מדבר, אז יכול להיות שיש לו 1,000 תלמידים. יכול להיות שיש לו 1,000 תלמידים, ומתוך ה-1,000 תלמידים האלה יש 10 או 20 שהוא מצליח לבנות אותם כמו שהיה בדרך שלו, והם יצאו תלמידי חכמים גדולי הדור. גם אם יש לו 980 שנגררים מאחורה, כל זה שווה בשביל ה-20 האלה. הם גדולי הדור, בשביל זה שווה הכל. כל המערכת הליטאית בנויה על זה לגדל כמה בודדים שהם יאירו את כל הדור. אם אתה תצליח להוציא מישיבה ר' אהרן קוטלר אחד, עשית את זה. הוא החזיק את כל ארצות הברית, הוא ירים פה. אתה יכול אדם אחד. אז הישיבות בנויות בשביל זה. האחרים, עצם זה שהם זנבות לאריות האלה, הם גם מקבלים תועלת עצומה. אז אני לא בא להדריך, אנחנו כאן מטפלים בישיבה מסוג אחר, ואני לא בא להתחרות ולא לתת הדרכה מה לעשות בישיבות אחרות.

מנחה: אבל אם נלך לכתובת, מה, אם אנחנו למשל ננסה לחלק בין שיטת הלימוד בעיון שהיא מעמיקה יותר ודורשת הרבה מהתלמידים, מעבר לריכוז, היכולת לחשוב ולפתח חשיבה מרחבית יותר, לעומת הלימוד שהוא בבקיאות, שהוא חלילה לא נאמר שטחי יותר, אבל אחרי הכל הוא פחות מאמץ על תלמידים. האם בשנים האחרונות אפשר לומר שדווקא עדיף לתת יותר מענה בצד של בקיאות מאשר בעיון?

הגאון רבי יהודה עמית: תראה, עולם הישיבות היום מכיל בתוכו הרבה בחורים, הרבה בחורים שהם לא באו בהכרת עצמם לישיבה, הם נמצאים בישיבה, התגלגלו לתוך הישיבה, וצריכים, אז כאן צריכים להחזיק אותם במערכת. השאלה איך להחזיק אותם. השאלה איך להחזיק אותם. אז יכול להיות שכאן צריך לעשות כל מיני תוכניות איך להחזיק אותם בדרך שתחזיק אותם בלימוד שלא ינשרו לרחוב. מערכת הישיבות היום זה לא ישיבות כמו שהיו פעם רק לגדל גדולי תורה. היום יש ישיבות שהמטרה שלהם להחזיק בחור שלא ייפול לרחוב. בחוץ זה פשוט מבול, אנחנו בתיבת נח. אז לכן כאן צריכים לעשות תוכניות אחרות, אבל זה לא תחליף, זה לא תחליף לישיבות שצריכות לגדל את גדולי הדור הבא. אז שני הדברים הולכים במקביל. יש ישיבות כאלה ויש ישיבות כאלה. אז ישאל אותי מה, איך צריכים לנהל ישיבה כמו ישיבת רש"י או ישיבות, זה סוג אחר. ויש ישיבות באמצע בין שני הישיבות האלה, כל ישיבה עם המערכת שלה. אז אבל אם אפשר להכניס בחורים ללימוד בעיון, זה הכי חשוב.

הרב יהודה עמית: כלי מעשה, כשאלו את ר' ברוך בער פעם על זה, קצת ללמוד בעיון, הוא אומר, אתה רוצה לעשות תלמיד חכם מהארץ? אדם יכול לחזור על הש"ס הרבה פעמים ולא לדעת כלום. המטרה שלנו היא שבחור ידע לדעת לקרוא תוספות ולהיאבק עם התוספות, להיאבק עם המהרש"א ועם הפני יהושע, לדעת לבקר אותם. לחשוב מה באמת, לנסות להתמודד, מי צודק, הפני יהושע או המהרש"א.

מנחה: צריך לראות אותו כאילו הוא עומד מולו ממש.

הרב יהודה עמית: כן, כן.

מנחה: מה דעתך בעניין הזה? איך אתה מתחבר להתחבר לדבר הזה? וזה מה שצריכים להעביר לבחורים. הרב הזכיר מקודם את תיבת נח. אנחנו מבינים שהמציאות שאנחנו חיים היא הרבה פרצות והרבה גדרות שלצערנו נפרצו, טכנולוגיה. בחורים שנחשפו ברמה כזו או אחרת לכל מיני דברים שלצערנו העולם מייצר. איך הם יכולים לפי דעתכם להתמודד בתוך עולם הישיבות? לחשוב, להתאמץ, להעמיק, כשבעצם, כמו שנאמר מקודם, יש להם כבר ברקע דברים שנשקעו בתוך ההרהורים, המחשבות שלהם. איך הם יכולים לשרוד את הדרישה הזו?

הרב יהודה עמית: תראה, שערי תשובה לא ננעלו. באים בחורים מרקע חילוני שהיו במ"ט שערי טומאה ויוצאים מזה. אילולי הכי נמי, הם הולכים עם, כמו שאמרנו, יש להם צלקות לכל החיים, אבל יוצאים מזה ומטפסים. מפעם לפעם קופצים להם הרהורים כאלה, הרהורים אחרים. כמה שהם מתרחקים יותר מהעניין הזה וכמה שהם יותר שקועים בקדושה, אז ההרהורים שבאים הם בהפסקות הרבה יותר גדולות מפעם לפעם ובעוצמות יותר קטנות, והיכולת שלהם להתמודד איתם יותר גדולה. אבל אין מה לעשות, זה כבר חלק ממנו. אבל בגלל זה שעשיתי שטויות, אז אני לא אנסה להציל את מה שנשאר? אני חי כאן, בורא עולם נתן לי חיים כדי שאני אנסה לנצל אותם.

מנחה: הרב, מן הסתם שיש לכם רגעים לא פשוטים בהתמודדות בעולם של בחורי ישיבה. יש איזה סיטואציה שהרב זוכר, הייתה קשה, התמודדות לא פשוטה של הרב, אם זה מול תלמיד, מול החלטות גורליות בעולם הישיבות?

הרב יהודה עמית: יום יום יש לי כאלה דברים.

מנחה: למשל?

הרב יהודה עמית: כל יום יש, אנחנו כאן נמצאים בבלנדר, כאן מסתובבים כאן בקרוסלה כל הזמן. כל יום עם החלטות על גבי החלטות. זה החלטות של דיני נפשות. באתי פעם לר' חיים גריינמן זצ"ל לשאול אותו, הוא אומר לי, תשמע, היית שואל אותי שאלה להרוג מישהו או לא, עוד הייתי יכול לפסוק לך. זה בית דין של עשרים ושלושה יכולים לפסוק. אבל אתה שואל אותי על העולם הבא של בחור, זה אפילו בית דין של שבעים ואחד לא יכולים לפסוק. אתה רוצה שאני אפסוק לך? ואני יום יום צריך לפסוק כאלה דברים.

מנחה: אז מן הסתם שזה דורש מהרב לא מעט זמן של להכיר את העולם הפנימי של כל בחור.

הרב יהודה עמית: אני לא, ולדאבוני אני צריך לפסוק אפילו, אני צריך להכריע דברים אפילו בלי מספיק נתונים. מה אתה יכול לעשות? אני נמצא בנתונים כאלה. אם אתה נמצא בר מינן, אתה נמצא באיזה פיגוע המוני ואתה חובש, ואתה רואה כאן פצועים ואתה צריך להחליט, לזה יש סיכוי, לזה אין סיכוי, ואתה צריך להחליט על דברים. זה דברים נוראים. כל יום מקישים אנשים בדלת, רוצים להתקבל. כל בחור שאני אומר לו שאני לא מקבל אותו, אני אבוא בבית דין של מעלה, יגידו לי, למה לא קיבלת אותי? מה אני אעשה? וכל בחור שאני מזיז מכאן. ויש פה, אנחנו בתנועה כל הזמן.

מנחה: החלטות גורליות שהן ממש...

הרב יהודה עמית: השם ירחם, מה אני אעשה? אני, אנשים אומרים לי, איזה עולם הבא, איזה גן עדן יהיה לך. אני לא יודע איזה גן עדן או איזה גיהינום יהיה לי, לא יודע. מה יותר גדול. ר' שמשון פינקוס אמר פעם שיש בגיהינום מחלקה מיוחדת לראשי ישיבות. השם ירחם, לא פשוט העניין.

מנחה: הרב, יש גם רגעים שמחים ומאושרים שאתם נחשפים ומגיעים אליהם?

הרב יהודה עמית: כל יום. כל יום, כל בחור שבא, כל יום מגיעים בחורים נותנים הזמנה לחתונה, וכל בחור שאתה מספר כאן כמה שהוא השתנה כאן, זה אינסוף.

מנחה: אז בחור שמתחתן בשבילכם זה תחושה של הישג, של הצלחה, הנה עוד בית נבנה.

הרב יהודה עמית: כן, גם בחור עוזב כאן ואחרי שבוע שבועיים כאן, ואתה רואה שהבחור שינה את כל הכיוון שלו.

מנחה: אני בכוונה שואל, כשהרב אומר "אתה רואה", למה הרב מתכוון? איך רואים? רואים בהתנהלות שלו, רואים איך הוא נראה אחרי שבועיים.

מנחה: היה נכנס בדלת ויצא מהדלת, מה השתנה?

הרב יהודה עמית: לא, לא, אתה רואה את כל ההתייחסות שלו לדברים.

מנחה: היחס שלו?

הרב יהודה עמית: היחס שלו לדברים, אתה רואה. למצוות, לתפילה, ללימוד. הכל, הכל. מדהים.

מנחה: האם הגודל של עולם התורה משפיע בכל זאת, ככל שנמצאים במקום שהוא רב יותר של תלמידים, זה יכול להשפיע באמת על איכות הלימוד, על התפיסה של הדימוי העצמי?

הרב יהודה עמית: יש ברכת הבית ברובה, יש יתרון לגודל ויש חיסרון. יש שני הדברים הולכים יחד. זאת אומרת, כאשר הישיבה הייתה קטנה עם כמה עשרות בחורים, זה היה משהו, הכרת את כולם יותר, יכולת לטפל יותר. וזה היה סוג אחר של בנייה. וכשהישיבה גדולה, אז אתה פחות מכיר וזה עובד אחרת. אבל אחרי הכל, העולם הפך מחיטות אישית שאדם הלך שלוש פעמים למדוד את החליפה עד שהוא לקונפקציה. וזה עובד כך. ולמעשה, כשאתה נותן שיחה, ואם הייתי מחזיק שלושים בחורים ונותן שיחה לשלושים בחורים ואני מטפל בהם, זה טוב. ואם יושבים כאן שלוש מאות חמישים בחורים, ארבע מאות בחורים, נר לאחד נר למאה, מאותה שיחה יכולים לשמוע אחרים. בינתיים שומעים והם נבנים, חבל שלא יהיו כאן. אומנם אני מפסיד בזה את הטיפול האישי, אבל בינתיים חבל, אתה יכול באותה מידה להעניק את זה לעוד אנשים ועוד אנשים יזוזו.

מנחה: ניכר מהדברים של הרב כמה הרב מעורב וחי את עולם הישיבה ואת הבחורים מאוד מאוד מאוד. מה הדבר שהרב במיוחד נהנה לעשות במסגרת התפקיד שלו?

הרב יהודה עמית: לא יודע, אין לי זמן לחשוב על זה אפילו.

מנחה: טוב, אנחנו מודים לרב, יישר כוח. תודה רבה הרב יהודה עמית, מייסד וראש ישיבת קריית מלאכי, יישר כוח ובהצלחה.

הרב יהודה עמית: תודה, תזכו למצוות, כל טוב, הצלחה רבה.

מנחה: ואיתנו היום הרב צבי רוטברג, ראש ישיבת בית מאיר בבני ברק. אז קודם כל שלום לכבוד הרב. רצינו לדבר היום עם הרב על כל הסוגיה בעצם של עולם הישיבות, עולם בחורי הישיבות, ולנסות להבין על דברים שיש הבדלים מפעם להיום. למשל, רצינו לדעת מה הרב חושב, האם למשל התפקידים המרכזיים של ראש הישיבה לפני עשרים, שלושים שנה, האם זה השתנה? ואם כן, מה האתגרים שהשתנו?

הרב צבי רוטברג: למעשה לא השתנה שום דבר. יש פה שני חלקים, מה השתנה. הישיבה יש לה מטרה אחת: למסור תורה ולהעמיד תלמידי חכמים בצורה שאפשר. אי אפשר לקחת את כולם ולעשות אותם תלמידי חכמים, אבל לפחות בכיוון של תלמידי חכמים. דבר ראשון, הישיבה, היסוד שלה זה ללמד את הבחורים לדעת ללמוד. יש מילה ביידיש, "קענען לערנען". קענען לערנען. אני קצת אסביר מה אני מתכוון. כשהייתי בחור צעיר, אני הייתי, היה אצלנו בבית איזה תקופה שבליל שבת היו באים משפחה שלנו, הרבה תלמידי חכמים גדולים, היו מדברים בלימוד ובעוד כל מיני דברים. אז נשאר לי בראש שדיברו על איזה אדם אחד שהיה נקרא מפורסם לתלמיד חכם. היה מפורסם. כבר האנשים האלה כבר לא חיים בכלל, לא אלה שדיברתי ששמעתי אותם ולא על זה שדיברו. אז אני זוכר שאבא שלי שאל את אחד מהאנשים שישבו שם, שהוא הכיר את האדם הזה יותר, שאל אותו...

הגאון רבי צבי רוטברג: "קען ער לערנען?" הוא יודע ללמוד? "ער קען לערנען?" אני בתור בחור צעיר לא הבנתי מה השאלה הזאת בכלל. הוא היה אדם מפורסם שיודע ללמוד, שהוא תלמיד חכם וזה. אבא שלי שאל "ער קען לערנען?" לקח לי הרבה זמן, לא יודע כמה, עד שגיליתי שאפשר לדעת כל מיני דברים, ו"קענען לערנען" זה עדיין לא.

מנחה: מעניין.

הגאון רבי צבי רוטברג: זה עדיין לא. למעשה זה עיקר מה שישיבה מלמדת, אני חושב, צריכה ללמד. אדם יכול באמת לדעת, מבחן של סיכה, מי שהזכיר את זה.

מנחה: כן.

הגאון רבי צבי רוטברג: זה לא נקרא לדעת ללמוד.

מנחה: נכון, זה זיכרון.

הגאון רבי צבי רוטברג: זה גם לא עניין של זיכרון. הפשט הוא, לדעת ללמוד זה להבין ללמוד. להבין. אפשר לדעת את הגמרא, אפשר לדקלם אותה, ואפשר לדעת את המילים, ואפשר לדעת עם הסיכה, זה כתוב פה וזה כתוב שם וזה כתוב שם, ו"קענען לערנען" הוא לא יודע. הוא לא יודע.

מנחה: אז אולי הרב ייתן לנו איזה טעם של "קענען לערנען"?

הגאון רבי צבי רוטברג: קשה, קשה מאוד להסביר את זה. קשה מאוד להסביר את זה. אבל אני אספר לכם איזה סיפור שסיפר לי ר' חיים קנייבסקי פעם. בשעתו, זה סיפור של כמה עשרות שנים טובות. אני הייתי לומד איתו, הרבה שנים למדנו, כל יום היינו לומדים. אז למדנו הרבה מאוד ירושלמי. אז פעם למדנו איזה ירושלמי אחד מעניין. ירושלמי שואל איזה ספק. אני לא אכנס עכשיו ככה להגיד בדיוק מה הספק, שמה ומה היה והכל. אני מספר את כל הסיפור כדי לחדד קצת את מה שאמרתי. אז היה יהודי אחד אז בדור ההוא, קראו לו יענקל רדשקוביצר. שמעתם פעם את השם הזה? הוא היה עילוי מופלא ביותר. וגם קצת משובש בדעתו. קצת משובש. כן, זה משהו היה. כל העולם הכיר אותו, העולם התורני אז הכיר אותו, הוא הסתובב הרבה בישיבות. והוא היה אדם מאוד עני, מאוד מסכן. אז הוא היה בא לחזון איש, לכל הגדולים באותו דור, הוא היה מדבר בלימוד בצורה מופלאה ביותר, וגם מדבר שטויות באמצע.

מנחה: בתוך כדי.

הגאון רבי צבי רוטברג: כן, כל מיני תגובות משונות. והוא היה בא לכולל חזון איש כל חודש, בהוראת החזון איש נתנו לו משכורת כאברך. לא יודע כמה, נתנו בדיוק כמו אברך. מזה הוא היה חי. היה עוד איזה כולל שהוא היה בא לשם והיו נותנים לו. אז ר' חיים קנייבסקי סיפר, אני למדתי איתו איזה ירושלמי, ודיברנו על הירושלמי הזה, למדנו את הירושלמי הזה. סיפר לי שיענקל רדשקוביצר היה מגיע כל חודש לכולל חזון איש, ואחד מהכתובות הוא היה ניגש לר' חיים קנייבסקי ואומר לו "נו, תגיד משהו". אז ר' חיים קנייבסקי אמר לו את הספק הזה של הירושלמי, אבל הוא לא אמר לו שזה ירושלמי. אמר לו "מה הדין אם יהיה ככה וככה וככה וככה?" והוא היה באמת עילוי, אז הוא ניסה לענות לו כל מיני תשובות, לפרק, לפנח את הספק הזה. וזה לא הלך. חשבו, כן, דחו לו. אז בסוף יענקל רדשקוביצר אומר לו "נו, אז מה אתה אומר?" אז הוא אומר "הספק הזה הוא של הירושלמי". "מה הירושלמי עונה?" "הירושלמי עונה משהו על זה". הוא אמר לו מה שהירושלמי עונה. יענקל רדשקוביצר, אפשר לקרוא לזה גם משובש, אפשר לקרוא לזה, אומר "אוי וויי, דער ירושלמי האט געקענט לערנען". "דער ירושלמי האט געקענט לערנען". אנחנו, הוא סיפר לי את זה בתור בדיחה, יענקל רדשקוביצר. אני כמה זמן אחרי זה חשבתי, התפעלתי קצת מהתשובה, מהנוסח הזה. הנוסח הזה, בן אדם, הוא מדבר לכאורה לא כל כך לעניין, "דער ירושלמי האט געקענט לערנען", הירושלמי ידע ללמוד. אבל מה היה התגובה? "ער קען לערנען". מה היה ההתפעלות שלו? הוא שמע סברא טובה, איזה ווארט טוב של הירושלמי, "הירושלמי יודע ללמוד". זה המטרה של ישיבה. לעשות בן אדם שידע ללמוד. עכשיו, איך מפרטים את זה? אפשר לשבת פה עוד שעתיים להסביר מה זה נקרא לדעת ללמוד.

מנחה: אולי זה באמת קשור למה שרצינו לדעת, האם למשל, בדברים שהשתנו לאורך השנים בצורת הלימוד בישיבה, אז האם למשל יש יותר דגש בעיון או בבקיאות, שזה דבר שיכול לייצר איזה שוני?

הגאון רבי צבי רוטברג: אני לא יודע. הישיבות, מה שאני למדתי ומה שאנחנו התחנכנו, ואני נמצא פה בישיבה, ומה שאני מנסה להגיד, אנחנו מדברים בעיון. בעיון. בקיאות זה דבר טוב, צריכים את זה, וכל בחור גם צריך למצוא לעצמו את הדרך, את הזמן, קצת לרכוש בקיאות. בוודאי שצריך את זה. בישיבות לומדים עיון. וזה לוקח הרבה זמן ללמוד עיון. ויש ישיבות שהם מאוד מאוד משקיעים בזה, וזה לוקח הרבה הרבה זמן. לומדים בקושי עמוד גמרא, עוד עמוד גמרא. בסופו של דבר, בחור יוצא, יכול להיות, למד בישיבה כמה שנים, עם רק כמה דפים ספורים של הגמרא. יכול להיות. בגלל שהוא השקיע עוד בעיון ועוד בעיון ועוד בעיון, וחסר לו לכאורה ידיעות. אז לכן צריך להיות איזה סדר של לימוד של בקיאות. הרב שך דיבר על משהו אחר, לא על בקיאות. הוא עבר שאת החלק של העיון צריכים לעשות יותר מהר. יותר מהר. צריכים להספיק יותר. בישיבה היום יכול להיות שלומדים, בוא נביא דוגמה, היום אצלנו אנחנו לומדים נדרים. היום אנחנו נמצאים, כבר עבר שני שליש מהזמן כבר עבר, אנחנו אוחזים בדף ו' ז'. מן הסתם בישיבות פעם אז אחזו כבר בדף י' לפחות, ואולי בדף כ'. כן. אבל זה מה שהיום. מאוד מאוד זוחלים. אני רק עובר למה שהרב שך, על זה הרב שך דיבר. הוא לא דיבר על בקיאות. הוא לא דיבר על בקיאות. הוא דיבר שאת זה צריכים, את העיון צריכים יותר למהר. יותר עושים, ביידיש קוראים לזה "קוועטשן". עוד קוועטש ועוד קוועטש ועוד קוועטש. והוא חש שצריכים קצת יותר לשחרר את הדבר הזה. זה הרב שך. הרב שך לא דיבר על בקיאות בכלל. אני חושב שהרב שך היה גם די נגד בקיאות. אבל אני לא יודע, לא הכרתי אותו כל כך טוב בחלק הזה, אבל מה שהרב שך עשה זה החלק הזה.

מנחה: אז האם הרב חושב שהעובדה שאצלכם ברוך השם אז באמת הדגש הוא על העיון, אבל יש שינויים מבחינת הדור, מה שנקרא, שהוא פחות יכול לעמוד במעמסה של העיון, או ש...

הגאון רבי צבי רוטברג: אין הבדלים. מה שהיה... למעשה אין הבדלים. ומה שאנחנו רוצים להקנות, אנחנו רוצים את זה להקנות לבחור. עיון. האמת היא, אולי אגיד את זה בצורה כזאת. אם אני רוצה להקנות עיון, למעשה אז בכלל לא מדברים בכמות. מדברים באיכות. תלוי איך זה יצויר. אם אני אגיד, אני רוצה להעביר לבחור איך לומדים סוגיא כמו שצריך. קיץ שלם למדתי עם בחור סוגיא אחת, אבל לימדתי אותו איך לומדים סוגיא. אם זה היה יוצא ככה, אני הייתי מרוצה. האם הוא לא, בינתיים הוא למד רק סוגיא אחת...

הגאון רבי צבי רוטברג: אבל ברגע שהוא למד את הסוגיא הזאת כמו שצריך והוא קיבל את הכלים איך להבין את הסוגיא, איך לחשבן את הסוגיא, איך לגשת לסוגיא, אז הוא כבר יתחיל ללמוד מאה סוגיות אחר כך. הוא קיבל את הדרך. המטרה של ישיבה זה לקבל את הדרך של הלימוד. זה ברור שזה היסוד, זה היסוד של הדברים. כשמקבלים את הדרך אפשר לפתוח את כל הש"ס.

הגאון רבי צבי רוטברג: יש משל על זה, שאדם עני שעומד בפתח, אם אתה נותן לו לאכול דג, נתת לו חיים ליום אחד. אבל אם לימדת אותו איך לדוג, אז נתת לו אוכל לכל החיים.

הגאון רבי צבי רוטברג: אני אביא משל יותר תורני למשל. היה אדם אחד גדול, ה"אור שמח". כן, ה"אור שמח", הוא היה גדול הדור בלי שום ספק, גאון הגאונים. ר' חיים בריסקר פעם שאל אותו איזה ספק בלימוד, וה"אור שמח" על המקום ענה לו. ר' חיים בריסקר כנראה גם ידע הרבה והוא נשאר מסופק בדבר הזה. אני יכול להגיד אפילו מה הייתה השאלה. השאלה שלו הייתה שיש בשומרים פטור ששמירה בבעלים פטור. לומדים את זה משואל. אז ר' חיים שאל אותו, אני לא יודע מה הוא הסתפק בזה, שיש שומר שהוא לא שומר שמינו אותו. הוא מצא אבידה. מי שמצא אבידה יש עליו דין שומר אבידה. הוא צריך לשמור את האבידה הזאת. הוא שאל אותו האם בשומר אבידה יש גם את הדין הזה של שמירה בבעלים, פטור של שמירה בבעלים. סתם היה לו כמה וכמה צדדים להגיד כך או כך. ולפני שהוא גמר את השאלה, אז ה"אור שמח" אמר לו איזה תוספות ששם יש פתרון לשאלה הזאת. ר' חיים יצא מהכלים, הוא חזר לבריסק והוא אמר: "נפגשתי עם שר התורה".

הגאון רבי צבי רוטברג: אז ה"אור שמח" הזה, היו הרבה רבנים בתקופה ההיא שבאו לתת סמיכה לרבנות. היו באים להיבחן אצלו, והם היו נותנים סמיכה לרבנות. היו רבנים שבשום אופן לא רצו. לא רצו לבחון ולא רצו לתת סמיכה לרבנות, הם לא רצו את כל הדברים האלה. לא רצו. אז ה"אור שמח" כן היה נותן סמיכה. אבל הוא לא בחן יורה דעה. בכלל לא. היו מדברים איתו בלימוד. מדברים בלימוד. מארי דכולא תלמודא קוראים לזה. מדבר איתו בלימוד. אם זה מצא חן בעיניו הרב הזה, הוא נתן לו סמיכה. אם לא מצא חן בעיניו, הוא לא נתן לו סמיכה. ממש מתוך כדי הדיבור הוא כבר יכול היה להבין. כן, הוא ראה אם יש עם מי לדבר. אז אחד אמר לו, איך הרב נתן סמיכה לבן אדם הזה כשהוא לא בחן אותו ביורה דעה? הוא לא יודע מה זה קורקבן בכלל. הוא לא יודע מה זה קורקבן, הוא צריך לדעת. אז איך אתה נתת לו סמיכה? אז ה"אור שמח" אמר ככה: כשהוא יהיה רב, הוא כבר יהיה מוכרח לדעת מה זה קורקבן. אבל אם הוא לא יודע ללמוד, הוא אף פעם לא ידע לפענח את הבעיות שיש בקורקבן. לקשר את השולחן ערוך לקורקבן הוא לא ידע. אבל אם הוא יודע ללמוד, אז זה הוא ידע. אז על זה אני נותן סמיכה. וזה היה למעשה ככה.

מנחה: את העיקרון הזה בעצם אפשר לקחת וליישם אותו בעולם הישיבות.

הגאון רבי צבי רוטברג: את זה מה שישיבה רוצה לעשות. הישיבות של פעם ודאי רצו ככה לעשות וזאת הייתה המטרה של ישיבות. הסיפור של ה"אור שמח" באמת מחדד את זה. אני שמעתי את הסיפור הזה ככה, זה סיפור ידוע. אני נפגשתי עם בן אדם שאיתו היה הסיפור הזה. הוא היה בחור צעיר, הוא בא מאיזה מקום שהוא למד, הוא עבר דרך דווינסק, דיבר בלימוד עם ה"אור שמח", הוא היה בחור מאוד צעיר. הוא היה תלמיד חכם גדול, אני הכרתי אותו בזקנותו. ה"אור שמח" אמר לו: "בחור, אתה מוצא חן בעיניי. אתה מדבר לעניין. אתה נוסע עכשיו לישיבה אחרת. מתי אתה מתכונן לחזור?" אז הוא אמר לו בעוד שנתיים. פעם נסעו לישיבה, למדו שנתיים. "כשתחזור בעוד שנתיים תעבור דרכי אני אתן לך סמיכה". הוא סיפר לי היהודי הזה. לא שאל אותו יורה דעה, הבחור הזה אפילו לא ידע קורקבן, הוא ודאי לא ידע מה שזה. אבל הוא ראה שהוא מבין. "בעוד שנתיים כשתחזור מהישיבה תעבור דרכי ואני אתן לך סמיכה". זה היהודי הזה סיפר לי.

מנחה: מן הסתם שהרב גם כן פוגש כאלה בחורים היום ב...

הגאון רבי צבי רוטברג: יש כאלה. יש פה עוד נקודה. אבל זה כבר אנחנו הולכים למשהו יותר גבוה. בישיבה יש מושג שקוראים לזה למדן. לומדות. למדן. כמובן שבזה אפשר כל מיני הגדרות בלמדן, הרבה הרבה חילוקים והרבה דברים יש בזה. החלק של הלמדנות, היו הרבה הרבה שבילים לדבר הזה. בהונגריה למדו ככה, ובפולין למדו ככה, ובליטא למדו ככה. יבוא הונגרי, היה פעם שלמד בישיבה הונגרית הכי טובה, פאפא. אני יודע, אני תפסתי איזה שם של ישיבה. ועוד כאלו. והיה בא לליטא לדבר בלימוד, היו אומרים עם הארץ. זה של פאפא היה אומר את מה שהוא שמע בהונגריה, בליטא אמרו שהוא עם הארץ. היה בא למיר, ודאי היו אומרים עליו עם הארץ. הסוג של הלמדנות היא אחרת, וההסתכלות היא אחרת, והכל היא אחרת. אבל בשביל זה צריכים לדבר שעות ולהביא דוגמאות לזה. אני חושב שזה לא במסגרת של השאלות האלה פה. אבל זה ודאי שיש. פרשת השבוע, שבוע אחרון, כתוב "אז ישיר ישראל את השירה הזאת להשם. עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם". שהיה משה רבנו ואהרון, הם חפרו באר של תורה. היו שם מים חיים. אם זה היה באר, אם זה היה מעיין או שזה היה מקווה, אבל זה היה מים, מים חיים. "במחוקק במשענותם", כתוב בפסוק. אז רש"י אומר שכל נשיא היה לוקח מהבאר של המים, זה בארה של מרים, עם המקל שלו היה עושה שביל, והמים זרמו לכל מיני מקום. המקל הזה של הנשיא, על זה אנחנו מדברים. זה מקל של הונגרי אחד, אז הוא הוביל מהבאר, כולם מביאים מהבאר המרכזי. זה ברור, מביאים מהבאר המרכזי. הוא מביא את זה לפה, השביל שלו אני לא יודע, זה משהו אחר, וזה היה שביל אחר, וזה שביל אחר. זה התורה. השירה של התורה, "עלי באר ענו לה", ה"אור החיים" הקדוש אומר שזה הייתה שירה לתורה. יש גם על זה לדבר הרבה, אבל זה גם לא שייך לפה עכשיו. יש שבילים. זה נקרא השבילים האלה. אז אותו נשיא, אז היה נשיא הונגרי, הוא עשה עם השביל שלו, הכל מהמקום המרכזי. והביא לפה תורה, שהשביל השני אומר לו זה לא התורה הזאת, זה משהו אחר לגמרי. אבל למעשה המקור הוא אותו מקור. השאלה איך מנתבים את זה. אני מייצג ישיבה ליטאית. יש לנו את המהלך שלנו. זאת אומרת המהלך שלנו, וברור לי שאני אשמע לפעמים דברים מסוג אחר, האוזן שלי אפילו לא שומעת את זה.

מנחה: מעניין.

הגאון רבי צבי רוטברג: לא, לא, בכלל לא. האוזן שלי לא שומעת. אני לא מדבר שיש לי מה לפרוך את זה. אבל האוזן שלי לא שומעת. אני רוצה שאנחנו מעמידים בחורים, שהאוזן שלהם תשמע...

הגאון רבי צבי רוטברג: את הלמדנות האמיתית בסוגיא. זהו, זה מה שצריך. אז בא ה"אור שמח" ואומר, ודאי שהרב צריך לדעת יורה דעה. אבל הוא צריך איך מבינים מה כתוב. אתה מבין ככה, אני לא רוצה להבין ככה. מההבנה שלך אתה תפסוק לא נכון. והאור שמח רצה לראות שהוא מבין את ההבנה מה שהוא רוצה ועליו הוא יכול לסמוך שהוא יפסוק טוב.

מנחה: זאת אומרת אפשר לחדד את הנקודה של ההבנה המדויקת שממנה כבר אפשר יהיה להבין גם את זה וגם את זה.

הגאון רבי צבי רוטברג: אני אגיד משל על זה. מספרים על איזה אדם אחד שלמד רבנות וידע יורה דעה באותיותיה. באותיותיה. וידע את השולחן ערוך ואת הש"ך ואת הט"ז וידע הכל. כשהוא נהיה רב, אז הוא אמר כל השאלות שבאות לפניי, לא מצאתי, אני לא זוכר שמצאתי אותן בשולחן ערוך. וודאי שכל השאלות נמצאות בשולחן ערוך. אבל צריכים לדעת איך להביא את השאלה לשולחן ערוך או נגיד הפוך, איך מביאים את השולחן ערוך לשאלה. זה נקרא להבין. את זה בחן האור שמח. אם הוא יכול לקשר את השאלה לשולחן ערוך, את השולחן ערוך לשאלה. מה שהרב ההוא אמר, הוא אמר לכאורה דבר נכון. אני יודע מצוין, לא מצאתי שום שאלה שמחוברת לשולחן ערוך. מה הוא לא הבין? את השולחן ערוך הוא לא הבין. את העובדות הוא הבין. את השולחן ערוך הוא לא הבין.

מנחה: הרב, עולם התורה, אנחנו ערים לעובדה שיש שינויים. מה זאת אומרת? הגודל של עולם התורה, לומדי ישיבות...

הגאון רבי צבי רוטברג: לא לא, אתה כבר עובר לנושא אחר. כן, אתה עובר לנושא אחר. עכשיו ככה. אולי נגיד את זה במילים האלו. אני רוצה ללמד בחור להבין וללמוד ולדעת והכל והכל. ודאי שזה עבודה גדולה. אתה לוקח בחור שעכשיו רק פתח גמרא, מתחיל להבין, אתה צריך להגיד לו, עכשיו אתה צריך להבין שהקושיא היא כך והתירוץ הוא כך, ותבין מה מונח בקושיא ומה מונח בשאלה. או נגיד יותר, יש מחלוקת, ככה וככה. איך אתה מבין את שני הצדדים של המחלוקת? לזה יש מה להגיד ולזה יש מה להגיד. אז בגמרא זה מאוד קשה. לדעת לרדת לסוף דעתו של אביי ולהבין לסוף דעתו של רבא שהוא לומד אחרת. אבל אצלנו אנחנו כבר יותר רחוקים. עכשיו בא נביא משל לגמרי בכיוון אחר. רבי חיים מבריסק אומר פה פשט ככה בגמרא ורבי שמעון שקופ אומר ככה. להבין, זה שניהם למדנות. אבל לכל אחד יש לו את המהלך שלו ואת הסוג שלו. אומרים שרבי חיים היה אומר, אני רוצה לדעת לא למה כתוב, אלא מה כתוב. רבי שמעון היה אומר, אני רוצה לדעת למה כתוב. זה גם הסתכלות, אבל זה הכל עם למדנות. אם היו באים לרבי שמעון ואומרים לו מה כתוב, אני תפסתי את המילה הונגרית, בנוסח הונגרי, רבי חיים לא היה שומע את זה בכלל. ואם היו אומרים לרבי שמעון בנוסח הונגרי למה כתוב, הוא גם לא היה שומע את זה. זה שני דברים לגמרי שונים. לגמרי אחרים. כאן אנחנו צריכים להיכנס לכל מיני ניואנסים כאלה ש...

מנחה: יש מושג שנקרא הרגש. מה הוא הרגיש? מה הפריע לו? מה כאב לו? מה...

הגאון רבי צבי רוטברג: אבא שלי זכרונו לברכה, כשהיו אומרים לו בלימוד, היו מדברים איתו, אומרים לו משהו, ממש אני מתרגם את המילים שאמרת. הוא היה אומר ביידיש, "איך שפיר דאס נישט". מה זה אומר? אני לא מרגיש את זה. שפיר אני לא מרגיש. אני לא מרגיש את זה. זאת אומרת, הוא שמע את הסברא, הוא שמע את הכל, אבל לפי המהלך שלו בלימוד, אז הוא אמר, לפעמים היה אומר אני לא שומע את זה. אבל לפעמים הוא היה אומר יותר, מה שאתה אומר, אני לא מרגיש את זה. מה זה אומר? הפשט ככה, יכול להיות שהוא אמר דבר די לעניין. הוא אמר כנראה משהו. הוא לא אמר אתה מדבר שטויות. אני לא מרגיש את זה. זאת אומרת, אני למדתי בחדר, אני קיבלתי מהלך, אני קיבלתי הכל, זה לא המהלך שלי. אני לא מרגיש את זה. אני לא תופס את זה.

מנחה: כן.

הגאון רבי צבי רוטברג: זה מה שאנחנו רוצים ללמד. אני לא אומר אם אני צודק, אבל אני מעביר לבחור דברים. כשהבחור יגיד, יביאו לו משהו אחר מהמהלך שאני אמרתי, יגיד הבחור אני לא מרגיש את זה. את זה מה שאנחנו רוצים שיהיה. זה נקרא למדנות.

מנחה: זה בעצם יסודות בהקניית...

הגאון רבי צבי רוטברג: מה?

מנחה: אלה הם היסודות בלהקנות לבחורים את מהלך הלימוד.

הגאון רבי צבי רוטברג: והדבר הזה, לכן אמרתי, אם אני אצטרך לעבוד שנה כדי להקנות לבחור את היסודות האלה, ובסופו של דבר הבחור הזה יסתובב מסביב לדף גמרא אחת, אבל הוא יצא עם היסודות, עשיתי את מה שרציתי לעשות. עכשיו כל מה שהבחור עכשיו ילמד, כל הש"ס כולו, הוא יבין אותו בצורה אחרת. זה מה שהישיבה רוצה לעשות.

הגאון רבי צבי רוטברג: רבי אייזל חריף היה אחד, שמעתם עליו?

מנחה: ודאי.

הגאון רבי צבי רוטברג: היה בעיר סלונים, בעל הבית חשוב, נכבד. פעם אמר לרבי אייזל, הרב לא מכבד אותי מספיק. הרב יודע שאני כבר עברתי על כל הש"ס. רבי אייזל אמר ככה? באמת לא ידעתי. אני חשבתי שאתה עם הארץ רק בדף אחד, עכשיו אתה אומר לי שאתה עם הארץ בכל הש"ס. יש עם הארץ בכל הש"ס. זה במילים קצרות כל מה שאמרנו עכשיו.

מנחה: ככה פחדים. אה? אני אומר שזה מפחיד לשמוע כזה דבר.

מנחה: הרב, נעבור לשאלה נוספת. עולם הישיבות, אנחנו רואים שינוי דמוגרפי. אז באמת שאלה, פעם היו פחות בחורים, היום יש יותר. האם הגודל של עולם הישיבות, מספר הלומדים משפיע?

הגאון רבי צבי רוטברג: מה שאנחנו אמרנו עכשיו זה ודאי משפיע. אם אתה צריך לקחת נקודות מאוד מרכזיות ומאוד עמוקות ולהעביר את זה לדור הבא. כמובן שזה לא דבר שאפשר להעביר לכלל כולו. יש בחורים שהם לא בנויים לזה בכלל. הם לא בנויים. אתה מתחיל להגיד להם את הדברים האלה, הם לא מבינים את זה בכלל. הייתי אפילו משתמש בנוסח אחר. הבחור אולי הוא יבין, אבל הוא לא מתחבר לזה. יש דברים שמבינים מצוין. יש בחורים כישרוניים, הם מבינים. ואני אגיד להם סברא טובה והם יבינו את זה. אבל הם לא יתחברו לזה. אני קצת אפילו אנסח את זה בצורה יותר פשוטה אולי. אם אני אגיד, יש בחורים שאם אני אגיד להם סברא טובה, לפחות שאני חושב שזה סברא טובה והבחור גם יבין את זה, הוא פתאום חצי ירקוד, ירקוד. הרב שך היה אומר, למה אתה לא רוקד? שמעת מה שאמרתי? איך אתה לא רוקד מהסברא שאני אמרתי? הבחור הזה גם זה הבין את הסברא וגם זה הבין את הסברא. אבל זה רוקד וזה לא. מה הפירוש? שניהם מבינים את הסברא. אבל זה התחבר לסברא וזה לא.

מנחה: יכול להיות שזה קשור באישיות של התלמיד, בנפש שלו?

הגאון רבי צבי רוטברג: יכול להיות שזה קשור באישיות, יכול להיות שזה קשור בסוג הכישרון, יכול להיות שזה קשור, זה כבר נתון למחקר פסיכולוגי אולי. כשם שפרצופיהם...

הגאון רבי צבי רוטברג: כן, כן, כן, ודאי, ודאי שכן. אבל המטרה היא באמת שהבחור עם הסברא, או מה שאומרים, דבר שהוא יתחבר לזה. לא מספיק שהוא הבין את זה. הוא הבין את זה, הוא הבין טוב, הוא הבין והוא הלך. גמרנו, הוא גמר. שמע והלך. והלך לאכול עכשיו פלאפל, אני יודע, זהו. כן, זה שום דבר. יש בחור שזה תופס אותו, זה תופס אותו. התלמידי חכמים האמיתיים שיוצאים, זה אלה שנהנו מסברא, הבינו את הסברא, ורקדו עם הסברא וחיים עם הסברא. וזה בכמות, כמובן זה הרבה יותר מסובך. פעם כשהיה, נלך אחורה, בחורים שפעם באו ללמוד, באו עם מטרה, עם תוכנית, עם, לא יודע, יכול להגדיר את זה עוד כמה מילים, להיות תלמיד חכם. ואם יש לו גם את הכישרונות, לא מוכרח להיות בעל כישרון גדול, אבל אדם שכישרון שהוא רוצה להבין עד הסוף כל דבר, אז היה רוב הציבור שהגיע, בא עם מטרה מסוימת, הוא היה ממוקד למטרה מסוימת. היום, בגלל שבאים הרבה, יכול להיות שחלק גדול לא בא עם כל מה שאני אמרתי עכשיו. הוא בא להיות במסגרת של ישיבה. מסגרת של ישיבה, אני אלך, אגיד אולי מילים, אולי בצורה חריפה, במסגרת של ישיבה הוא ימצא שידוך טוב. בחורה לא תרצה אחד שלא למד בישיבה. אני לא אומר שזה כל החשבון של הבחור, אבל יש גם חשבון כזה. פעם בחור הגיע לישיבה להיות תלמיד חכם. היום אני חושב שיש הרבה בחורים שלא זה המטרה שהם באים לישיבה. הם באים להיות בן ישיבה ותלמיד ישיבה, ומרוב הכמות, לפעמים גם לא יודעים בדיוק מה זה בן ישיבה, מה זה. אנחנו צריכים היום לעבוד, לקחת את הבחור ולתפוס לו את האוזן ולהתחיל לטפטף לו לאוזן מה זה בן ישיבה. הוא לא יודע בכלל.

מנחה: אז אפשר להגיד מהדברים של הרב, אם ככה, אנחנו אולי צריכים לחשוב על איכות או כמות?

הגאון רבי צבי רוטברג: האיכות או הכמות.

מנחה: כמה זה באמת משפיע הגודל? כמה משפיע הגודל של...

הגאון רבי צבי רוטברג: ודאי, ודאי, אז קודם אמרתי, כל הכמות, מכמות, אז יש ודאי חלק של בחורים שהם לא באים ליישם, נקרא לזה, את מה שבאמת ישיבה רוצה. הוא אפילו לא יודע את זה. הוא לא יודע את זה.

מנחה: אבל אולי מתוך זה שהוא נמצא בחבורה של הרבה אנשים, אז הוא מתעלה יחד איתם?

הגאון רבי צבי רוטברג: רק מה, יש בחורים שבאמת לא יודעים, ועכשיו לא בגלל שהם יודעים הם נמצאים, אלא כמו שאתה אומר, נמצאים בתוך ישיבה והם מתחברים. אנחנו רואים את זה בחוש. רואים את זה בחוש. יש בחורים שהשולעם עליכם הראשון שאתה נותן להם, לא נראה לך שתוכל לעשות איתו משהו. ולפעמים אתה מצליח, שאתה באמת לא מצליח לעשות איתו משהו, ותוך כמה חודשים אתה לא מכיר את הבחור, זה נהיה משהו אחר לגמרי. ולפעמים הוא נהיה אחד מהכי טובים, מהכי טובים. וזה עשה הציבור. האווירה והציבור עשה את זה. ודאי, ודאי שזה יש את זה. ולפעמים, כמו שאני אומר, יש אחוזים די גבוהים, אני לא אקרא לזה שוליים, יש עוד דבר שקוראים לזה שוליים. שוליים זה עוד פרשה. שוליים זה עוד פרשה. אבל הם לא שוליים, אבל הם לא זה מה שאני רציתי שיהיה איתו. לא זה מה שרציתי להקנות לבחור הזה ולא זה רציתי שהוא יהיה. אבל הוא נמצא במסגרת של ישיבה, והוא חי במסגרת של ישיבה, הוא מגיע לתפילה, הוא לומד, הוא לומד בסדרי המוסר. יש כאלה שגם את זה לא עושים, אני מדבר על אלה שהולכים בתלם. הוא לומד, הוא נמצא בסדרי המוסר, אנחנו מאוד עובדים על זה, על העניין של מוסר. באופן אישי אני רוצה לומר, לא אישי, פרטי, אצלנו בישיבה לומדים טוב מוסר. סדר מוסר הוא סדר. וזה לא, זה לא...

מנחה: לומדים, לומדים.

הגאון רבי צבי רוטברג: כן, לא יודע כמה בחור מבין מה שהוא לומד, אבל הוא לומד. לומדים מוסר, שומעים את הקול של המוסר בסדר המוסר. בלי להגיד שיש, שמעתי שיש מקומות שזה לא ככה. לא יש מקומות, אולי הרבה מקומות. אצלנו אנחנו באמת מחדירים את זה. אבא שלי זכרונו לברכה, שהוא היה ראש ישיבה עשרות עשרות שנים, הוא היה אומר על הישיבה שלו, הוא אומר, בניתי את הישיבה שלי על מוסר. ככה הוא היה אומר. אפילו שמוסר לומדים ביום רק חצי שעה, ואת המסכת לומדים שבע, שמונה, תשע, תלוי כל בחור איך שהוא לומד. כן. אבל יש את העניין הזה. אז הבחור, צריכים להעביר לבחור שיחות, מה שאנחנו קוראים לזה שמועסן, את זה אנחנו מנסים להעביר את זה. להגיד אם כל הבחורים קולטים את זה, וכל הבחורים מתחברים לזה, זה עוד שאלה. פה אנחנו כבר מדברים משהו יותר פרטי. אבל אתם הרי מדברים דבר יותר כללי. נכון. שמועס לפי דעתי צריך להיות בכיוון הזה. ודאי שגם שמועס אפשר להגיד כל מיני דרוש, ישיבה זה לא, זה לא מקום לדרוש. ישיבה צריכה באמת לדבר בדרגות של מוסר ולהעביר מה אנחנו רוצים מהבחור. מה רוצים ממנו. לדבר על נושאים כאלה שמדברות אל הבחור, מה רוצים ממנו. זה חלק מהדבר.

מנחה: הרב הזכיר נקודה במשפט אחד של להכיר את הבחורים. ובדיוק בנקודה הזו רציתי לשאול, כמה זמן ראש ישיבה...

הגאון רבי צבי רוטברג: כאן אנחנו גם מתחברים לשאלה הקודמת. נכון. ברגע שיש ציבור יותר קטן, אתה יותר מכיר את הבחורים. ברגע שזה ציבור יותר גדול, אתה לא מכיר אותם. א', בצורה טכנית. ברגע שיש לך 50 בחורים, נאמר, אז טכנית אתה נפגש עם כולם ואתה מכיר את כולם. ברגע שיש לך, אצלנו יש היום 300 אני חושב, בערך משהו כזה.

מנחה: איך מספיקים להגיע אליהם?

הגאון רבי צבי רוטברג: ודאי. אני באמת לא מגיע. אני אגיד על עצמי. כשהיה הרבה פחות, לא היה בחור בישיבה שלא הכרתי אותו. לא שהכרתי אותו, הכרתי, אבל ידעתי לפחות עם מי אני מדבר. ידעתי את השם שלו. אני מקפיד מאוד, אבא שלי ככה היה מקפיד, אני לא קורא לבחור בשם המשפחה שלו. בשם הפרטי. מוישה, חיים, יויסף, בשום אופן לא בשם המשפחה. שם משפחה זה קצת ריחוק. נכון. בשם הפרטי אני מתחבר אליו. היום אני לא יכול להגיד שאני מכיר את כל הבחורים בשם הפרטי שלהם. בשום אופן לא יכול להגיד.

מנחה: אני יכול לשאול שאלה, מה הרב היה מעדיף, את המעט והאיכות?

הגאון רבי צבי רוטברג: פשיטא שכן. פשיטא שכן. אבל כאן אנחנו באים לנקודה לגמרי אחרת. יש לנו כמות, לא נגיד מספרים, בלי עין הרע. הם לא כולם מתאימים בדיוק למה שאני רוצה שיהיה בישיבה. אני יכול להשאיר אותם בחוץ? יש היום חוץ שאני יכול להשאיר שם בחור? אני מכיר פחות את החוץ, אולי אתם מכירים יותר. אתם חושבים שאפשר?

מנחה: הישיבה זה תיבת נח, בפשטות.

הגאון רבי צבי רוטברג: הישיבה זה תיבת נח. סכנת נפשות היום. בחור יוצא, מוריד את האף שלו החוצה...

הגאון רבי צבי רוטברג: סכנת נפשות. אז כאן אנחנו בכלל עוברים לנושא אחר לגמרי. שאני בדיוק רוצה לשאול את הרב. יסוד הכמויות זה לא הדבר הכי טוב, אבל זה הכרחי. זה בגלל מה שקורה בחוץ, אז זה הכרחי. אתה קראת לזה תיבת נח. בתיבת נח היו נמרים ואריות ונחשים וכל הדברים הכי גרועים בעולם, אבל הם היו שמה. הם היו שמה ונשארו לחיות. אם היו מוציאים את האף שלהם החוצה, המבול היה מחסל אותם. היום מה שקורה ברחוב זה הרבה יותר ממבול. הרבה יותר ממבול.

מנחה: וזה בדיוק מוביל אותנו לשאלה הבאה, הרב. איך עם כל המבול שבחוץ מתמודד הבחור ישיבה, האתגרים שהם מתמודדים איתם היום, איך אתם...

הגאון רבי צבי רוטברג: לנו יש היום התמודדויות שפעם לא היה. עליהם אני רוצה... מה הדברים שהאתגרים שאתם עומדים היום למשל? אני אתחיל מהדברים הקטנים לכאורה, אבל למעשה, משל, יש לו תמיד נמשל. אני אביא סיפור שהיה לפני הרבה יותר מכמה שנים. הלכתי פעם, רק כדי לחדד את מה שאני הולך לומר, הלכתי פה ברחוב, ברחוב חזון איש. אתם מכירים פה? רחוב חזון איש. בא מולי בחור מצוין. היה אחד מהמתמידים הגדולים בישיבה. הוא בא מולי ברחוב חזון איש, פינת, אפשר להגיד איזה שמה, אני יודע, אדמו"ר מגור קוראים לזה, בלי כובע ובלי חליפה. אמר לי שלום והלך והגיע. אחר כך פגשתי אותו בישיבה, הוא קיבל ממני מנה. איך אתה הולך, בחור ישיבה, ברחוב מרכזי, בבני ברק, בלי כובע וחליפה? היום זה אפילו שטות, אם אני אגיד את זה לבחור הוא יצחק ממני. לא עולה בדעתו שהוא צריך לצאת החוצה עם כובע וחליפה. לא שכובע וחליפה זה תורה. לא זה. בחור ישיבה היה לו איזה צורה מסוימת. היה פעם רמטכ"ל פה, כשהוא נהיה רמטכ"ל, סיפרו עליו שהוא הקפיד שכל חייל ילך עם הכובע שלו ועם המדים שלו והכל. זה צורת חייל. כן, הוא לא יודע אפילו איך, הוא לא ראה אם הוא יודע להחזיק רובה. אבל הצורה החיצונית. זה היה בן ישיבה. בן ישיבה היה לו איזה מדים מסוימים. היום, היום זה לא קיים. כבר די הרבה שנים לא קיים.

מנחה: והרב חושב שזה גם משפיע על הפנימיות?

הגאון רבי צבי רוטברג: פשיטא שכן. פשיטא שכן. ספר החינוך מדבר הרבה שהפעולות החיצוניות של בן אדם משפיעות על הפנימיות שלו. אז זה פעולות. זה לא פעולה, בן אדם לובש חליפה, אבל כשהוא לובש, זה משייך אותו לאיזה מקום. זה משייך אותו למשהו. אבל הדוגמה הזאת היא עוד קטנה ביחס לאתגרים בפועל. נכון, אבל אני פה נמשל להרבה נמשלים. להרבה נמשלים.

מנחה: עם הטכנולוגיה, כל ה...

הגאון רבי צבי רוטברג: טוב, זה, זה אני, אני איתי אי אפשר לדבר על זה, בגלל שאני לא יודע מה זה. אני עם הארץ גמור גמור בזה. אני יכול לעשות, תביא לי איזה מכשיר כזה, אני לא יודע אפילו איך נוהגים בו. יש לי טלפון משהו כזה בכיס, שרק אשתי יודעת את המספר ואני לא יודע. רק זה בגלל שאם היא לפעמים יוצאת או היא נוסעת, אז היא צריכה להגיד לי משהו, אז אני משתמש. יש לי טלפון. אם אני מוציא את הטלפון, אני לא רואה שזה המספר של אשתי, אני סוגר את זה. אני לא יודע מה זה.

מנחה: אבל הרב שומע על בחורים שמתמודדים עם דברים כאלה וזה?

הגאון רבי צבי רוטברג: ודאי. ודאי. יש אצלנו, החלק של המשגיחים, יש להם מלחמות על זה. מלחמות. ויש דברים גם חמורים.

מנחה: איך נלחמים בזה באמת?

הגאון רבי צבי רוטברג: אני לא יודע. אני לא יודע. אני, יש בחורים למשל, יש להם מכשירים מסוימים, לפי הכללים של הישיבה, המשגיח אומר לו, צא לך הביתה. ואני לא יודע אם מותר לעשות את זה, אבל הוא מרגיש שהוא לא יכול להשאיר שבישיבה יסתובבו דברים כאלה. אני, אני לא מתמצא בזה, אני לא יודע. היה לנו אצלנו פעם משגיח, הוא היה איזה תקופה, הוא לא משגיח כבר היום אצלנו, הוא היה מומחה לזה. מה, מה הייתה המעלה? יש בחורים, יש משגיחים שהם יכולים לרמות אותם, את המשגיחים. לא, המכשיר הזה שלי זה פליי פליי, אין בזה זה וזה. הוא היה לוקח את זה והיה אומר, אל תבלבל את המוח. אני יודע מה זה המכשיר הזה. הוא יכול להתמודד עם הבחור הזה. האמת היא שמתוך הדברים... אבל כאן אנחנו עוברים לדברים אחרים לגמרי. פה זה, פה זה בתור רשות הרבים שדיברנו עליה, היא כבר בתוך הישיבה. זה הבעיה של הדברים האלה.

מנחה: עלתה לי שאלה שהיא אולי לא קשורה, אבל מה אין... אני אשאל את הרב, מה נעשה במקרה שיש בחור שהוא באמת כזה למדן, הוא יודע איך ללמוד, יש לו הרגשים, ופתאום אנחנו רואים, אבל גם יכול להיות שגם יהיה לו את הדבר הזה. זה דילמה.

הגאון רבי צבי רוטברג: זה דילמה. ואם הוא לא יברח מכל הדברים האלה, אז הוא גם למדן בסוף לא יהיה. הוא יפסיד. אני אביא לכם משל שהיה אצלנו בישיבה. יש בישיבה סדר ראשון, סדר א' קוראים לזה. זה הסדר שבו בעיקר לומדים בעיון. הוא היה יושב כמה ספסלים, אני הייתי יושב למעלה במזרח, תקופות, בדרך כלל אני לא נמצא בסדר הזה בישיבה. והוא ישב כמה ספסלים מאחוריי, והוא הדליק את כל הבית מדרש. הוא הדליק. הצעקות שלו והזהו שלו, והוא אהב ללמוד. הוא אהב, הוא כנראה נהנה מסברא, והיה אף לבופלא איתו. הוא היה מתווכח עם הבחורים והכל והכל. לכאורה, הבחור הכי חיובי שיכול להיות בעולם. הכי חיובי. אבל הבחור הזה היה לו חולשה, זה באמת רק דוגמה יותר פרטית כזאת, ספציפית. חולשה ללבוש. הוא לבש דברים, מה שהיה מודרני את זה הוא לבש. היה לו ממש, אני לא יודע, הייתי קורא לזה מחלה כזאת. מחלה. החולצה הזאת והמכנסיים האלה, זה הפריע לי. הרבה פעמים אמרתי למשגיחים, תראה, הבחור הזה, אבל החיצוניות שלו, אנחנו, כאן זה כבר לא המדים. החיצוניות, אתה החיצוניות של הרחוב. מפורש. במפורש חיצוניות של הרחוב. אז אחד המשגיחים פעם אמר לי שהוא מדבר איתו הרבה על זה ומסביר לו, אבל זה לא הולך. זה לא הולך. הוא מכור לשמה. בסוף לא יצא מהבחור הזה שום דבר. זה מה שהיה למעשה. לגמרי לא יצא ממנו שום דבר. הבחור הזה, שלפי המהלך שלו בסדר פה, הוא היה צריך להיות אחד מתלמידי החכמים, תלמידים החשובים היום. והוא לא. זאת אומרת, היה לו איזה גישה מאוד, לא גישה, שייכות לרחוב. יכול להיות שהרבה דברים ברחוב, אולי, אולי מכשיר הוא לא היה מחזיק בכלל. מסתמא אחר כך כן. אבל לא זאת הנקודה. החולצה הזאת. המשגיח אמר לי, הוא לא יכול להיפרד מהחולצה הזאת והמכנסיים האלה. וזה לא היה מתאים. זה לא מתאים.

מנחה: זה דילמה לא פשוטה.

הגאון רבי צבי רוטברג: המבט שלי היה שלא יצא... אני קצת משבח את עצמי, שלא יצא ממנו כלום. ככה היה המבט שלי. למעשה זה התקיים. לצערי הגדול זה התקיים. מן הסתם שיש לכם הרבה מצבים, מן הסתם גם לא פשוטים. הייתי רוצה לדעת, איזה סיטואציה קשה הרב זוכר שהיה צריך להתמודד איתה?

מנחה: תראו, יש גם מצבים שהרב זוכר באיזו נקודה גורלית, משמעותית...

הגאון רבי ניסן קפלן: יש כמעט כל שבוע סיפורים כאלה בישיבה.

מנחה: כל אחד בצורה אחרת.

הגאון רבי ניסן קפלן: כל אחד.

מנחה: אוקיי, אז בוא נשאל את הרב עכשיו שאלה נוספת. איזה חלק הרב הכי במיוחד אוהב לעשות במסגרת התפקיד שלו בישיבה?

הגאון רבי צבי רוטברג: אני אוהב להגיד, להעביר לבחורים סברות טובות. כן. לדבר בלימוד. בחוץ לארץ אומרים 'ריידן אין לערנען'. אין לזה תרגום בעברית. וגם... זה גם... לפני שעושים 'ריידן אין לערנען' זה גם לא מבינים את זה.

מנחה: מעניין. יישר כוח. תודה רבה הרב. אנחנו מאוד מאוד מודים לרב על כל ה'געשמאק', ההרגשים שהרב העביר לנו כאן, כדי שנוכל באמת להעביר את זה הלאה. יישר כוח.

מנחה: אנו מודים לכם שהייתם איתנו. נשתמע בפעם הבאה.